<h1>רבינו אברהם מן ההר</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כנויין. לשון טפל, ואינם עיקר הלשון אלא לשון שהורגלו לומר כן למאן דאמר בנדרים [י' ע"א] לשון גוים הן. או לשון שבדו להם חכמים למאן דאמר בנדרים [שם] דכנויין לשון שבדו להם חכמים הם. אהא. היינו ידות, וידות נזירות כנזירות, כדמוכחינן בנדרים. וידות ר"ל חלקי הנזירות, כלומר חלקי המאמרים אשר יורו על ענין הנזירות. ומוקים לה בגמרא [ב' ע"ב] שהיה נזיר עובר לפניו. אהא נוה. היינו נמי ידות, ור"ל אהיה נאה. ומוקים לה בגמרא בתפיס בשערו. נזיר. כלומר הרי זה נזיר. נזיק נזיח פזיח. הני כנויין נינהו. וכולא מתניתין מפורש בגמרא. ואית דמפרשי האומר אהא נאה או שאמר הריני נזיר או הריני נזיק נזיח וכו' הרי זה נזיר, ואכולהו קאי. והריני נזיר דנקט משום דבעי למתני כנויין נקטוה, דאתא לאשמועינן דליכא חילוק בין הריני נזיר או הריני נזיק. ופירושא קמא עיקר, דנאה יד הוא ולא כנוי. אקרא. דמייתי בסוטה פרק מי שקינא [ב' ע"א] כי מצא בה ערות דבר. והכי קאמר וכו' לעבירה. לזנות.
<h2>דף ב:</h2>
אהא בתענית. ולא איכון לנזירות. שהיה נזיר עובר לפניו. ואיכא הוכחה דלנזירות איכון. לימא קסבר. מדאיצטריך לאוקומה למתניתין בשהיה נזיר עובר, אלמא קסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. ידות הם כאדם שאוחז הכלי בבית אחיזתו אעפ"י שאינו אוחז גוף הכלי מגביה גופו כאילו אוחז בגופו, הכא נמי אעפ"י שלא אמר גופו של דבר הוה ליה כאילו אמר גופו של דבר. הכי גרסינן אין דלא הויין ידים סבירא ליה. דבעינן הוכחה דליכא לספוקי במידי. ודילמא לפוטרו. אע"ג דאיכא הוכחה דמנזיר קאמר אמאי אמרינן שיהא נזיר, דילמא הריני במקומו להביא קרבנותיו קאמר. בלבו. דקאמר בלבי היה להיות נזיר ולזה כיונתי. פיו ולבו שוין. שיוציא בשפתיו מה שמצייר בלבו בביאור. קמ"ל. דהואיל ואיכא הוכחה דמנזירות איירי, אע"ג דאיכא לספוקי בנזירות עצמו אי האי מילתא קאמר או האי מילתא קאמר, כד קאמר בלבי היה כך ולזה כיונתי חייל עליה איסורא בהאי לישנא. אבל אם לא היה נזיר עובר לפניו, הואיל וליכא הוכחה דמנזיר קאמר, אע"ג דקאמר בלבי היה לנזירות אינו כלום בזה הלשון, ולא חייל עליה איסורא דנזיר. ורבינו שלמה גריס לא דהויין ידים סבירא ליה. וקשיא ליה ההיא דקידושין, כמו שכתבנו בריש נדרים. דתפוס בשערו ואמר הריני נאה. דהכי משמע הריני נזיר כדי שיהא שערי מגודל ונאה.
<h2>דף ג.</h2>
הריני בזה לא קאמר. דהריני בזה ותפיס בשערו משמע הריני בזה השיער שאגדלנו. מאי כזה. שהיה נזיר. ולאו אשיער קאי, דלא תפיס ליה, אלא כזה האיש שעובר קאמר. והיכא דאמר בזה ותפיס בשערו הוי נזיר. מהפך במזיה. מתעסק בשערו. אימא תורה. כלומר הריני למד תורה ומהפך בה, כלומר מתעסק. בת צדעא. שער שברקת. לשלח. לגדל השער. שלחיך. פירש רבינו שלמה, דמשמע שער גידולך נאה כפרדס רמונים. מידי דעבר. לגוז שערו בתספורת קאמר, דשלח לשון העברה הוא, דכתיב ושולח מים, כלומר מעביר המים ממקום למקום. ופרע לא ישלחו. ומפרש בתענית [ז' ע"ב] פרע להוי, שלוחי לא לשלחו. שלא יגדלו השער יותר מדאי אלא יסתפרו אחת לשלשים יום. לשון רבוי. והכי קאמר מגדל מים פירות שעל פני חוצות.
<h2>דף ג:</h2>
הסמוכין. לשיער והיכן סמוכין לשיער, בהאי קרא. וקסבר ר' מאיר אדם מתפיס, כלומר שהיה בדעתו לומר הרי עלי שיער ואמר מה שסמוך לו, וכאילו אמר הרי עלי לגדל שער. ומיירי כגון שהיה נזיר עובר לפניו אפילו לריש לקיש, כדאמרינן מאי בינייהו וכו' עובר לפניו דר' מאיר סבר הכי קאמר הריני נזיר כזה שעובר לפניו, שאם אטמא אביא צפרין כדין נזיר טמא. ורבנן סברי הואיל ואין נזיר טהור מביא צפרין לא מוכחא מילתא, ואעפ"י שהיה בלבו מה שאמר אינו מובן, ואינו מורה שיהא נזיר. והואיל ולא הוציא בשפתיו לאו כלום. מאי בינייהו. בין מר ומר מיירי שהיה נזיר עובר לפניו. אין. לר' מאיר דהוי נזיר, דוקא שהיה עובר לפניו. לריש לקיש דאמר אדם מתפיס, הואיל ואמר בהדיא לא בעי ר' מאיר שיהא עובר. ומן הזגין. או מן הזגין או מן התגלחת או מן הטומאה, כי אמר חד מהני הוי נזיר מכולם. שיזיר מכולן. כגון דאמר סתם הריני נזיר, דמשמע מכולהון. יעשה. משמע שצריך שיזיר עצמו מכולם. איכא דאמרי לא הוי נזיר כלל. ואיכא דאמרי עד שיזיר מכולן אינו אסור בכולן, אבל חצי נזירות קבל עליו. הכי גרסינן. מאי היא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. בתמיהא, הלא זכירת קדושת היום הוא מן התורה, כדכתיב [שמות כ'] זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו בדברים, זכר קדושה והבדלה. ולשון מכילתא [פ' יתרו] זכור את יום השבת לקדשו קדשהו בברכה. ועל היין הוא מדרבנן. והא דאמרינן פרק ערבי פסחים [ק"ו ע"א] זכור את יום השבת זכרהו על היין בכניסתו. הזכירה היא מן התורה כדכתיב זכור לקדשו, ועל היין הוא מדברי סופרים דהא יין לא כתיב בקרא. וכן כתב הר"ם פרק כ"ט [מהלכ' שבת ה"ו]. ואעפ"י שתיקנו חכמים הזכירה על היין, לא מחייב איהו למשתי אפילו מדרבנן, אי איכא קטן דטעים ליה, כדאיתא פרק בכל מערבין [מ' ע"ב] גבי וליטעמיה ינוקא. ואמאי איצטריך קרא למיסריה יין מצוה, וכי מחייב למשתי מיניה מן התורה דכתב רחמנא קרא למיסריה. ורבינו שלמה גרס והא מושבע ועומד מהר סיני הוא. ופירש דכתיב זכור את יום השבת זכרהו על היין, ולא חל עליה נזירות. וגריס ואבדלתא ולא פירש בו דבר. ולא נהיר דנדרים חלים על דבר מצוה. אלא משכחת לה יין מצוה דאיצטריך קרא למימר דאתי נזירות וחיילא עליה היכא דאמר שבועה שאשתה כוס זה היום ואחר כך אמר הריני נזיר, אסור לשתותו. ולא שייך הכא למימר כולל, שהרי בזה הכוס ליכא איסורא, אלא מחויב הוא לשתותו. וטעמא דאתי וחייל, שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. וטעמא דנדר אסר חפצא עילויה, והחפץ אינו מושבע, כדפרישנא בנדרים [י"ז ע"א].
<h2>דף ד.</h2>
ורבנן. דמשוו האי קרא דאי נזר בחד מנהון נאסר בכולן, הא מבעי להו להא. ואי בעית אימא דר' שמעון וכו'. פירש רבינו שלמה וכי אמר הריני נזיר מן החרצנים חל עליה חצי נזירות. וכי הדר ואמר מן התגלחת ומן הטומאה לא אתי חצי נזירות דתגלחת וטומאה וחייל אחצי נזירות דחרצנים וזגים, דאין איסור חל על איסור. הילכך אינו חייב עד שיזיר מכולם בבת אחת, דאמר הריני נזיר סתם, עד כאן. פטור. מהאיסור המאוחר, והואיל ור' שמעון לא דריש מיין ושכר לומר שאם נאסר באחד נאסר בכולן, כי אסר נפשיה בחד, הוה ליה חצי נזירות, ולא אתי החצי וחייל עליה. מצטרפין. שאם אכל בין חרצנים וזג כזית לבדו שלוקה. לית ליה צירוף. דאפילו בכל שהוא לקי, ובנזיר ליכא קרבן על אכילת חרצן וזג שיהא צריך לצירוף. לקרבן. שאינו מביא קרבן אלא בכזית. הריני. שאמר הריני נזיר כשמשון בן מנוח כבעל דלילה, דליכא לספוקי באחר. וזה הלשון משונה קצת, דהוה ליה למימר בעל דלילה. כל הלין. כל אלו התארים. דאי אמר הריני כשמשון, דילמא מאיניש אחרינא קאמר, משום הכי צריך למימר בן מנוח. ואי תני כבן מנוח ותו לא, אכתי לא מהני, דאיכא איניש בעלמא דמתקרי הכא, ולאותו איש כיון. קמ"ל. שצריך שיאמר גם כן כבעל דלילה וכמי שנקרו, שצריך לתארו בכל תאריו. כך הוא הפירוש לפי הגירסא הנמצאת בספרים, וכן פירש רבינו שלמה. הכביד שערו. פירש רבינו שלמה משלשים יום לשלשים יום דאיכא כובד מגלח. דכי אמר הריני נזיר עולם נזירויות הרבה קבל עליו הילכך מגלח ומביא קרבנותיו משלשים יום לשלשים יום. וכתב [ד' ע"ב] ושאני אבשלום דבעל כח הוה, ולא הוה כובד עד י"ב חודשים. והר"ם [פ"ג דנזירות הי"ב] פירש מגלח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, כדפליגי לקמן [ח' ע"א] בנזיר עולם גבי אבשלום, שהרי פסק פרק ג' כרבי. שלש בהמות. בתורת נזיר.
<h2>דף ד:</h2>
מפיו. ולא הוי דבר הנדור. הילכך לא מצי מתפיס ביה. מלאך הוא דאמר. ולעולם לא יצתה נזירות מפיו. גרדויי. זרק בהם לחי החמור והמיתן, והוא לא נגע. אשליחנון. הפשיטם. ויך. ברישא, והדר לקח. גוססין היו. כשהפשיטם. גמרא. קבלה היתה בידם. מקץ ארבעים שנה וכו'. דכתיב בקרא שנדר, והיה רוצה להביא קרבנותיו.
<h2>דף ה.</h2>
כהנים. שמגלחין לשלשים יום. שכן מצינו. כלומר שכן נוהגים. מאי ביניה. שהוא נזיר, לשאר בני המלך. ואיהו לא מצי מגלח. עד הערב. איכא מאן דאמר שמעינן מינה דהיכא דרגל מבטל גזירת שלשים אינו מגלח עד פניא, שהרי אבשלום היה מגלח לכבוד שבת ולא היה מגלח עד פניא [מו"ק י"ט ע"ב]. וגבי נזירות נמי אמרינן מקצת היום ככולו כדלקמן [ט"ז ע"ב]. וזה אינו, שמה שמבטל הרגל הוא מבטלו מכל וכל מכאן ולהבא, והוי כיום אחרון של אבלו. והואיל ואמרינן מקצת היום ככולו, אעפ"י שהרגל גורם שהוא כיום אחרון, מגלח אפילו מצפרא, כמו שמגלח ביום שלשים מצפרא או אפילו בלילה דיום אחרון הוא. ומקצת היום, כל מקצת יום אחרון, הוא ככולו. אבל הכא גבי האי שהוא נזיר עולם, אעפ"י שמגלח בערב שבת משום כבוד שבת, אין שבת מבטל נזירותו מכאן ולהבא, שהרי במוצאי שבת חוזר לנזירותו, הילכך אינו מגלח עד לערב. ודכותא איתא באבל, דאמרינן [מו"ק כ"ז ע"א] מאימתי זוקפין את המטות מן המנחה ולמעלה, ומיירי תוך ששת הימים, שהרי במוצאי שבת צריך לכופן. מנא הני מילי. דסתם נזירות שלשים יום. יהיה. עולה ל'. נדר ונזיר ונזרו האמורין בפרשת נזיר הם כ"ט, וכי נזר אלהיו לא חשיב, שהרי הוא לשון עטרה, דמתרגמי' ארי כלילא.
<h2>דף ה:</h2>
קשיא. דאיהו אמר דעיקר נזירות כ"ט, ומגלח ליום ל', והכא תני ליום ל"א. נעשה. כאילו אמר ל' יום שלמים אהא נזיר. משום הכי אינו מגלח אלא ליום ל"א, והואיל ולא אמר בפירוש, אם גלח ליום ל' יצא.
<h2>דף ז.</h2>
אחת גדולה. בין שאמר הריני נזיר נזירות גדולה או נזירות קטנה אינו אלא ל' יום, שהרי לא פירש זמן. הריני נזיר ואחד. הוו שתי נזיריות. אבל הריני נזיר שלשים יום ואחד או שלשים וששה לא הוי אלא חד נזירות, דהא מפרש כמה ימים יהיה נזיר. הא מילתא. חד נזירות. אומדין. ואם יש מהלך יותר מל' יום הוי נזיר יותר מל' יום כפי אותו מהלך. שהחזיק. שהתחיל לילך כשאמר זה, דודאי כיון שיהא נזיר כמהלך זה הדרך. כל פרסה ופרסה. כיון לנזירות אחת, ועל כל פרסה יהא נזיר ל' יום, דהכי קאמר הריני נזיר כפרסאות שמכאן ועד מקום [פלוני]. דלא מנו. שאינם מונים פרסאות, וודאי לא כיון לזה. אוונא. בגודא בלעז. כשער ראשי. דהכי קאמר הריני נזיר על כל שיער שבראשי. דאית ביה קיצותא. כגון דאמר מכאן ועד מקום [פלוני]. לא קתני. דלהוי אלא חד נזירות. אבל שיער ועפר לית בהו קיצותא, והוו כמה נזירויות. והתניא. דמסייע לך. ומובדלות. משום הכי אמרי' דכל חד וחד חדא נזירות. אבל ביומי ושעי ופרסי ליכא הפסק. ולדעת הר"ם נפרש דרבא סבר דשערות נמי אית להו קיצותא, שהרי מספרם נוכל לידע. וטעמא דמילתא שהם נזירויות הרבה, מפני שהם מובדלות. אבל אומר הריני נזיר לעולם או כל ימי חיי, הואיל ולא הזכיר זמן, לעולם קאמר, ואינו מגלח לעולם, אלא כאבשלום. אבל כשהזכיר זמן ואפילו לאלף שנים שאי אפשר לחיות כל כך, לא הוי ליה דין נזיר עולם, אלא נזיר לעולם הוא כלומר... לעולם עד... לזמן אינו מגלח עד יום מלאת. כך פירש הר"ם פרק ג'. יממא וליליא. שהיום הולך אחר [הלילה].
<h2>דף ז:</h2>
לישנא יתירא. דהואיל ואמר ויום אחד, ודאי לנזירות אחר כיון. ליקח. שיקנה לו דרך שיכנס שם. והיכא דאמר חוץ מודה דאין צריך. אבל לרבנן דליכא חילוק בין אמר חוץ ולא אמר חוץ, הכי נמי הכא ליכא חילוק בין ל' יום ואחד או ל' יום ויום אחד דלא הוי אלא חד נזירות. וכן פסק הר"ם פרק ג' [ה"ח].
<h2>דף ח.</h2>
נזיר עולם. פירש רבינו שלמה יש לו דין אומר הרי אני נזיר עולם שמגלח כל ל' יום והוי נזיר כל ימיו. והר"ם [פ"ג הי"ב] [כתב] הרי זה נזיר עולם כל ימיו ומגלח בכל ל' ול' בסוף כל נזירות ונזירות, אבל אומר הרי אני נזיר עולם או לעולם אינו מגלח אלא לי"ב חודש כאבשלום אליבא דרבי [ד' ע"ב]. אין זה. הואיל ולא אמר נזירויות דמשמע הרבה. ואינו מגלח עד מלאת נזירותו. הילכך אינו מגלח לעולם. אחת. נזירות אחת. קשואין. שהם גסים, ואי מחזקת הקופה ק' הוו ק' נזירויות. ספיקו חמור מודאו. כלומר אסור, דבספק אזלינן לחומרא. ואילו היה ברור לנו לאיזה דבר כיון היה נזיר כמה שהיתה מחזקת ותו לא. ועכשו שאינו ידוע אמרינן דילמא לחרדל כיון ולית ליה תקנתא. לא נחית. דשמא יש שם מאה כור, ומספיקא לא מחתינן ליה לנזירות. אבל במתניתין ממה נפשך נזיר הוא, והואיל והוא נזיר מחמרינן בספיקו, דבמאי מסלקינן ליה. דהא ס"ד. נזירויות הרבה קבל. ומגלח ומביא קרבנותיו בסוף ל' ול'. הילכך הוה ליה מכי עבד כמנין קשואין שמחזקת כאילו לא קבל עליו נזירות, דקמאי אזלי להו. ומשני דסבר לה כרבי דאמר שאינו אלא נזירות אחת שהוא לעולם, ואינו מגלח ואינו מביא קרבן. וכי אמר כמלא הקופה נזירות אחת היא. וכי עבד כמנין שמחזקת הקופה חד נזירות היא. ואינו מביא קרבן, דשמא מלא חרדל קאמר, ועדיין הוא נזיר ומביא חולין לעזרה. הילכך אינו מסולק מהנזירות. משום הכי אזלינן לחומרא.
<h2>דף ח:</h2>
הלקטי. שעושין שבילין בין הקציעות, כדי שיהיו מהלכין בינתים ולא יהיו נדרסות ברגל. ובשמיטה כל השדות הפקר, ועושין שבילין בשדות, ואין בעל השדה מעכב עליהן. נמצאו כל השדות מליאין שבילין, שכל אחד ואחד עושה שביל לעצמו. מונה. נזירויות ומגלח לל' יום. מנין. דהואיל והזכיר מנין, ודאי נזירויות הרבה קבל. ורבי לא סבירא ליה דמנין שאני. ור' יהודה פליג עליה בהא, כדמסיק לקמן. אבל היכא שלא הזכיר מנין, כגון שאמר מלא הקופה, אינו אלא נזירות אחת לר' יהודה. ימות החמה. שלש מאות וששים וחמש פעמים נזירות דשלשים יום, דהיינו ל' שנים. ומגלח ומביא קרבן בכל ל' ול'. ר' אומר. כלומר זה לא קבל עליו אלא נזירות אחת לעולם, והיינו כמנין ימות החמה, שהם לעולם, עד שיאמר נזירויות. ואחת. משמע ונזירות אחת. אמר הריני נזיר ואחת ועוד מונה שלש. אמר הריני נזיר ואחת ועוד ושוב מונה ארבע. והוו שיתא בין הכל, כך פירש רבינו שלמה. הן דיגון. וכולם בלשון יון הכי הוו.
<h2>דף ט.</h2>
קרבן. שאמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה והרי הן עלי קרבן. והרי נדור מן הגרוגרות. אבל נזיר לא הוי אפילו לב"ש, דמכל אשר יעשה מגפן היין כתיב. וב"ה סברי אפילו נדור לא, דהרי הן עלי קרבן נזירות קאמר, ולא הוי לא נדור ולא נזיר.
<h2>דף ט:</h2>
נדור. אסור בגרוגרות, דהא אמר הרי הן עלי קרבן, ונזיר דהריני בנזירות קאמר, שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, והואיל והזכיר נזירות ודאי הריני בנזירות קאמר. וכר' יהודה. דמיירי כגון דאמר הרי הן עלי קרבן. כר' שמעון וכו'. והואיל ולא אסר כדרך האוסרין פטור. אשתכח השתא לב"ה אי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות אינו לא נזיר ולא אסור בגרוגרות. ואי אמר והרי הן קרבן עלי, הוי אסור בהן ללישנא קמא. וללישנא בתרא לא. והואיל וב"ה כר' שמעון ללישנא בתרא, ולית הלכתא כר' שמעון, מסתברא דהלכה כלישנא קמא. ותימה למה כתב הר"ם בנזיר פרק א' [ה"ו] הריני נזיר מן הגרוגרות אסור בהם ואינו נזיר. וצ"ע.
<h2>דף יא.</h2>
לימא הכי. לימא בהדיא הרי הוא עלי קרבן, דאי לאו דקביל עליה נזירות אמאי קאמר הריני נזיר הימנו. מצערן לי למשתי דמייתו לי כסא אחרינא. ודוקא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט אין בדבריו כלום, וכן כתב הר"ם פרק א' [הי"ב]. בכולן. דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותנאו בטל. שיש נזירין. שנדרתי בנזיר, ונזיר אסור בתגלחת ובטומאה. ואסור. אפילו לא נזר אלא מאחד מהן אסור בכולן. מתיר. אית דמפרשי ביין, דחצי נזירות קבל עליו. ואית דמפרשי מתיר, דלא חל עליה נזירות כלל עד שיזיר מכולן. ומפרשי הכי בפרקין דלעיל [ג' ע"ב]. מתירין. בגמרא מפרש. או שאני קובר. שאמר סבור הייתי שחכמים יתירו לי שאטמא. מותר. בגמרא מפרש דנדרי אונסין הן.
<h2>דף יא:</h2>
מחדא. ממין אחד. אשתרי. דנדר אחד הוא, והואיל והותר מקצתו הותר כולו. ולר' שמעון הוו נדרים חלוקים. ורבינו שלמה פירש דכי היכי דכי נאסר באחד נאסר בכולן לרבנן, הכי נמי כי הותר באחד הותר בכולן. ואי בעית אימא. דמתני' איירי בנדרי אונסין, דהא קתני דאינו יכול לחיות בלא יין. לגלח. להביא קרבנות שמביא נזיר על גילוחו, ואפטרנו מקרבנותיו. ואני. משמע ואני נזיר כמותך, ועלי לגלח גם כן. מגלחין. כל אחד ואחד מביא קרבנות חבירו, ונמצא שמקיימין נדריהן ואינן מפסידין כלום. ואם לאו. שלא היו פקחין, והביא כל אחד ואחד קרבנותיו, יש להם לקיים מה שנדרו להביא קרבנות נזיר אחר. שלם. ואינו נפטר בחצי קרבנות נזיר. ובגמרא מפרש. אכוליה דיבוריה. והוי נזיר. ועליו לגלח נזיר אחר. ארישיה. דהא ואני קאמר, דמשמע דקאי אהריני נזיר דקאמר. או אסיפיה. דגמר ביה קמא דבוריה, והכי קאמר ואני מחויב כמותך.
מדקאמר עלי. ולא סגי ליה בואני, ש"מ דאני לא משמע אלא מחד מהני תרין מילי דקאמר. ומדקא מפרש גילוח, ש"מ דואני לא משמע אלא אריש דבוריה דקאמר הריני נזיר, דהואיל וסוף דבוריה עלי, אם כיון להתפיס בסוף דבוריה הוה אמר ועלי, והיינו דקאמר סופיה בהדיא. עלי בהא מילתא. כלומר פירושא הוא ולאו דוקא נקט ליה, דואני לחודיה הכי משמע. רישא צריכא לאשמועינן דואני לחודיה אתחילת דיבוריה קאי, וקאמר ועלי לגלח, דאי לא אמר הכי לא הוי אלא נזיר. אלא אי אמרת דואני אכוליה דיבוריה משמע, אמאי ברישא ובסיפא ועלי. אלא ש"מ דואני אתחילת דיבוריה קאי, וכן הלכתא, וכן פסק הר"ם בנזיר פרק ח' [הי"ט]. ושמעינן מהא מי שנדר שני ענינים, האחד בלשון הריני והאחד בלשון עלי, ושמע חבירו ואמר ואני, אתחילת דיבוריה קאי. מיהו היכא דאמר ואני, ואחר כך אמר כששאלוהו שכיון להיות כמותו משני הענינים שנדר, מסתברא דהואיל ואסיקנא דואני לא משמע אלא אריש דיבוריה, הוו להו דברים שבלב ואינן דברים. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן ואני אתחילת דבוריה הני מילי בסתם, אבל אי פריש בתר הכי שלהיות כמותו מכל וכל כיון מהני. ולא נהיר, דאם כן לישני כד מוכח דואני אתחילת דיבוריה קאי, שאני התם דקאמר ועלי לגלח, שהרי פירש דהאי ואני לא כיון אלא אתחילת דיבוריה. ומדלא שני ליה הכי ש"מ דהאי בעיא דבעי בגמרא הכי הוא אי האי לישנא דואני משמע אכוליה דיבוריה. ואע"ג דאמר לא כיונתי אלא להתפיס בקצתו, לא מהני כלום, וכבר התפיס בכוליה, או ארישיה או אסיפיה. ואע"ג דאמר לא כיונתי אלא בכך, אין במחשבתו ולא כלום. ואסיקנא דואני לא משמע אלא אתחילת דיבוריה. הילכך אע"ג דאמר בלבי היה להתפיס בכולו לאו כלום קאמר. והיכא דנדר בשני ענינים בלשון הריני, כגון שאמר הריני מתענה למחר והריני אוסר עלי דבר זה בזה השבוע, ושמע חבירו ואמר ואני, איכא מאן דאמר דאסוף דיבוריה הוא דמתפיס, דהא אסיקנא דואני לאו אכוליה דיבוריה קאי. והאי דאסיקנא דאתחילת דיבוריה קאי, משום דקמא התפיס בלשון עלי, כדפרישנא טעמא. ואיכא מאן דדייק ואמר דכי האי גוונא לית לן ראיה מהכא דאפלגא דיבוריה קאי, דילמא כי האי גונא אכוליה דיבוריה קאי. ומסתברא דכי האי גונא דינא כדתנן [נדרים י"ח ע"ב] סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, אם אינו יודע למה כיון אסור בכל, ואי פריש לן דעתיה דארישיה או אסיפיה כיון, בתר דעתיה אזלינן.
<h2>דף יב.</h2>
צא וקדש. והלך ומת ועשהו שליח לקדש אשה. סתם. כלומר איזו שימצא. בכל הנשים. שיש להן קרובה הראויה לו, שמא אותה קרובה קדש לו השליח, ונמצא שזו היא לו ערוה. חזקת שליח עושה שליחותו. פירוש לחומרא אמרינן הכי אבל לקולא לא, כדמסקינן פ"ק דחולין [י"ב ע"ב] דלא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו להקל, כמו שביארנו שם. קן. כשמביא שני גוזלות, כגון זבין וזבות ויולדות ומצורע קרי קן. סתומה. שהפרישן סתם, ולא פירש עדיין איזה עולה ואיזה חטאת. המתות. שמתו בעליהם וימותו, ונתערב בהן. יקח זוג לשני ואחר כך יפרש אחד לחטאת ואחד לעולה. אבל קן מפורשת, שפרח אחד מהן, שני אין לו תקנה, דהא לא מצי למידע אי חטאת פרח או עולה פרח, דלית בהו היכרא. ושאר קינין. מותרין, ליחוש דלמא חד מינייהו הוי הך דפרח, ונמצא זה מתכפר בקרבן חבירו, כי היכי דחיישת בכל הנשים שמא קרובתו קדש. דלא ניידא. דקביעה וקיימא, וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. איכא מאן דאמר דהאי קבוע אינו אלא דרבנן, דהואיל ואין איסורו ידוע, לית ביה קבוע דאורייתא, דאם כן חד בתרי דבטיל מדאורייתא [חולין ק' ע"א] היכי משכחת לה כמו שביארנו בחולין. ואיכא מאן דאמר דהואיל וזאת שנתקדשה יודעת האיסור, הוי קבוע דאורייתא, כמו שביארנו ביומא פרק בתרא [פ"ד ע"ב]. אבל קושיא דמקשי מקינין הוא ודאי קבוע דרבנן. איסורא דנייד. העוף. וכל דפריש מרובא פריש. הילכך לא אמרינן שיתכפר בקרבן חבירו. בשוקא אשכחא. וניידא ממקום קביעותא. הדרא לניחותא. כלומר למקום קביעותה חזרה, ויש לה דין קבוע. אבל קן אם יחזור למקום קביעותו, דהיינו שיחזור לקינו, תו ליכא איסורא בקינין דעלמא. ואם לא חזר הרי פירש מקביעותו, וכל דפריש מרובא פריש. שאין לה בת. כלומר קרובה פנויה בההיא שעתא שעשאו שליח. אעפ"י שהיתה לה. שנתארמלה או נתגרשה מיד, כגון שרחל היתה נשואה כשעשה זה שליח, אעפ"י שנתארמלה בו ביום, מותר בלאה, שאין לחוש שמא קדש לו רחל אחר שנתארמלה ונמצאת לאה אחות אשתו, דהואיל ולא היתה רחל פנויה לפניו, ודאי לא עשאו שליח לקדשה. ואעפ"י שקדשה אינן קידושין, שלא עשאו שליח עליה. קדמאה. הנזיר הראשון. וודאי נתכוין לגלחו. אלא הראשון מי איכא בתראה. הרי לא נדר בנזיר האחרון עדיין. אלא אמרינן דהכי קאמר אם אמצא נזיר. הכא נמי נימא דהכי אמר לשליח וכו'.
<h2>דף יב:</h2>
ומשני דאפילו אמר ליה הכי בפירוש לא מהני, הואיל ואיהו לא מצי עביד בההיא שעתא לא מצי לשוויה שליח. ולא. כלומר לא מצי לשוויה שליח במילתא דאיהו לא מצי למיעבד השתא. אישה. ולא אחר. וקא סלקא דעתיה דמקשה דרבי יאשיה כרבנן דבעל לא מצי מפר כי האי גונא, ואי לאו קרא שלוחיה הוה מיפר. ומשני דכר' אליעזר סבירא ליה, דאיהו מצי מיפר. ואי לאו קרא הואיל והוא מיפר שלוחו הוה מיפר. משתלינא. אהיה שוגג ולא אפר לה או אכעוס עליה או אהיה טריד בענינים אחרים. ופלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן ביארתי בנדרים. והלכתא כר' יוחנן, וכדמסיק רבא. ופתחו עמו. פירש רבינו שלמה כיון דתרי אינון, שבין שניהם מביאין קרבן שלם, לא הוי קרבן לחצאין.
<h2>דף יג.</h2>
אינו נזיר. ר' יהודה היא דאמר [ח' ע"א] ספק נזירות להקל. ורבי שמעון סבר להחמיר. ושמא הולד שמת היה בן קיימא וזה נזיר. משום הכי צריך שיהא נזיר, או בתורת חובה או בנדבה. חזרה וילדה. השתא אית ליה בן וחייב בנזירות. ור' יהודה קאמר לה. ור' שמעון סבר דמשום נפל קמא נהג נזירות או בחובה או בנדבה. משום הכי צריך שיאמר כן כשילדה, דשמא נזירות ראשון היה בנדבה וזה בחובה. לכשאבנה. מלשון בנין, כמו ואבנה גם אנכי [בראשית ל']. ואפילו בת או טומטום במשמע, והוי קמ"ל דבן לא משמע לכשאבנה. אדיבוריה משמע. והכי קאמר והרי עלי נזירות גם כן כשיהיה לך בן. או אגופיה. אגוף הענין, והכי קאמר ועלי נזירות כשיהיה לי בן. אגופיה. ויהיה נזיר כשיהיה לעצמו בן ולא לחבירו. והר"ם פירש בנזיר פרק ב' [ה"ה] אדיבוריה משמע, כלומר הואיל ואמר עלי, ודאי נזירות קבל עליו, ועלי נזירות קאמר. מיהו אדיבוריה משמע, כלומר עם תנאו שהזכיר הראשון קאמר דהוי נזיר, דהיינו כשיהיה בן לאותו [בתרא] יהיה נזיר כדפרישנא. או אגופיה קאמר. כלומר אגופו של איסור משמע ולא על תנאו, שיהא נזיר מעתה. והכי קאמר ועלי נזירות מיד, הואיל ולא תלה נזירותו בדבר. ופסק הכי, דהא מסיק אם תמצי לומר אגופיה משמע. אנפשיה קאמר. פירש רבינו שלמה כמו אגופיה, והכי קאמר ואני הריני בנזירות כשיהיה לי בן. רחימנא ליה כותך. כמו אדבוריה אני אוהבו כמותך. והכי קאמר ואני בנזירות כשיהיה לו בן. וכתב רבינו שלמה והאי דלא אמרינן לעיל האי לישנא גבי עלי, משום דהאי לישנא לא מתוקם לעיל כמו אדבוריה משמע, דהיכי לימא ועלי רחימנא ליה כותך עד כאן. מיהו לא תירץ אמאי אמר בבעיא קמא אגופיה ובשאר בעיי אנפשיה. ולפירוש הר"ם לא קשיא מידי, דאגופיה משמע אגופו של איסור כדפרישנא, ואנפשיה משמע שקבל נזירות על עצמו. אם תמצי לומר. כלומר דבין היכא דאמר עלי או אמר ואני אדבוריה משמע. דהואיל ואמר הכי בפני האחר, ודאי להיותו נזיר כשיהיה לו בן כיון. דאי לא, למה לו להזיר עצמו בפני זה, יזיר עצמו בינו לבין עצמו.
ואמר ואני. פירש רבינו שלמה והוא הדין אם אמר ועלי. אנפשיה. שיהא נזיר כשיהא לגופי בן כדפרישנא. או רחימנא. והריני בנזירות כשיהא לך בן קאמר. עד כאן פירוש רבינו שלמה. ולהאי פירושא לא אפשיט חדא מהני תלת בעי. וכיון דלא פליט מחד נזירות לית ליה תקנתא עד דמני שתי נזירויות, חד כשיהא לחבירו בן וחד כשיהא לגופו בן. וכך כתב הראב"ד בהשגותיו. והר"ם פירש [פ"ה ה"ו] אם תמצי לומר אגופיה משמע, דהואיל ולא הזכיר שום תנאי, ועלי נזירות מיד קאמר. כשיהא לך בן. וכל שכן אי אמר הראשון כשיהא לי בן ואמר ואני מי קבל עליו איסור או לא. אנפשיה. קאמר שיהא נזיר, וקבל עליו נזירות, ולא תלה כלל בענין בנו, שהרי לא הזכיר שום תנאי. או דילמא לא כיון כלל לנזירות, אלא אני או הבן, שיהא לך בן כמו זה. דלשון ואני משמע הכי, אבל עלי לא משמע הכי, אלא ועלי נזירות משמע. כסיפא ליה. שלא ידבר מענין בנו, וודאי רחימנא ליה קאמר, ולא כיון לנזירותו, דמה לו להזיר עצמו בפני זה ואינו נזיר כלל. והואיל וקאמר ואם תמצי לומר אינו נזיר כלל אפילו לר' שמעון. אנפשיה. שיהא נזיר מיד. והכי קאמר ואני נזיר. ולא דבר כלל מענין בנו, שהרי לא הזכיר כלל שום תנאי, אלא אמר ואני, ומשמע ואני נזיר בלא שום תנאי, או דילמא לא קבל עליו נזירות כלל, ואנא רחימנא ליה קאמר. ולא אפשיט, והוה ליה ספק פטור ספק מחויב, וספק נזירות לר' שמעון להחמיר ולר' יהודה להקל, והלכה כר' יהודה. אבל לפירושא קמא הוה ליה ודאי מחויב, ספק מבנו ספק מבן חבירו, משום הכי כתבינן דלית ליה תקנתא עד דמני לתרוייהו. אי נמי מני חד, והוי באידך ספק פטור ספק מחויב, וספק נזירות להקל. והיכא דלא היה בן אלא לחד מתרוייהו לא עביד נזירות כלל, דהוה ספק מחויב ספק פטור. ופירוש הר"ם הוא נאה ומקובל. וכן עיקר. וכל הני הלכתא צריכי לעניני נדרים, ודברים של צורך הם. הריני נזיר. וחייב בנזירות מיד. ועוד קבל עליו נזירות כשיהיה לו בן. משלים שלו. שקבלו תחלה. ופירש רבינו שלמה [י"ג ע"ב] שאינו מגלח בין שני הנזירויות, כיון דלא נחית למנינא, וכחד נזירות הוי. את שלו. שנזירות בנו קבל תחלה. וזה שמנה את שלו תחלה מפני שנתחייב בו מיד. וכתב רבינו שלמה ואינו מגלח בינתיים.
<h2>דף יד.</h2>
עשרים. של נזירות דמאה יום דמעכשו. ל'. דנזירות ראשונה ומגלח. ואחר כך מונה וכו'. ושמעינן מהא שמי שאמר בשר אסורה עלי לאחר כ' יום ל' ימים, וחזר ואמר ומעכשיו ק' ימים, שאסור בבשר מעתה מאה ושלשים יום.
<h2>דף טו.</h2>
לא הפסיד. אלא ע' שמנה עולין לו, שמפסיק זה הנזירות שהוא אחרון, ומונה ל' דנזירות דבן שהוא ראשון, ומגלח ומונה ל' תשלום המאה. ונמצא שיש בין גילוח לגילוח ל' יום. לאחר שבעים. שנולד ליום ע"א, ואי מני ל' דנזירות דבן הוו ק"א, ולא נשארו להשלים המאה אלא כ"ט, ואין בין גילוח וגילוח ל' יום. הילכך מונה ל' ומאה, וע"א שעשה אינם מן החשבון. יום שבעים. שנולד הבן עולה למנין נזירות דמאה ולמנין נזירות דבן. וכי עביד כ"ט הלך נזירות הבן. אחר שבעים. היינו ביום ע"א. ואמאי, נימא יום ע"א עולה לכאן ולכאן ויגלח ביום ק', ונמצא שיש בין גילוח וגילוח ל' יום, דהיינו מק' עד ק"ל. כמאן אמרה. כלומר מאן האי תנא דסבר מקצת היום ככולו.
<h2>דף טו:</h2>
אינה אוכלת בפסח ראשון. דטמאה היא, ופטורה מפסח. דכי שחטו וזרקו עליה טהורה הואי. ואע"ג דבתר הכי נטמאה, סבירא ליה הואיל והיתה טהורה מקצת היום כאילו היתה טהורה כל היום. לא. לעולם היכא דתלי במנינא כי הכא לא סבירא ליה מקצת היום ככולו. וגבי פסח היינו טעמא, דכי שחטו וזרקו עליה הואי טהורה. ואע"ג דבתר הכי נטמאה, קסבר שאין הטומאה אלא במכאן ולהבא, אבל כל מה שעשתה מתחלה, בטהרתו עומד. הילכך נפטרה דטהורה הואי. למפרע. ומדסבר דלמפרע הוא טמא, טעמיה דפטר מפסח שני דהואיל ומקצת היום היתה טהורה כאילו טהרה כל היום דמי. דרבנן. אבל דאורייתא אינו טמא אלא מכאן ולהבא. והיינו טעמיה לאו משום מקצת היום ככולו. למפרע דאורייתא. אע"ג דמקצת היום ככולו אמאי פטורין מפסח שני, טמאין היו למפרע בשעת שחיטה וזריקה. טומאת התהום. דבשעת שחיטה וזריקה לא היה יודע אם יראה בו ביום אם לאו. למפרע דקאמר ר' יוסי דטמא דרבנן הוא. אבל דאורייתא טהור. ומשום הכי פטר מפסח שני. ולאו מטעמיה, דמקצת היום ככולו. לא יסתור. לענין טהרות שעשה, דמכאן ולהבא הוא טמא. ואמר ליה לר' יוחנן דר' יוסי קאי כותיה. ועיקר האי מימרא בכיצד צולין.
<h2>דף טז.</h2>
מכדי קסבר. גבי שומרת יום דמקצת היום ככולו. והאי שינויא דשינ', דטעמיה הוא דמכאן ולהבא הוא טמא ולמפרע דקאמר דרבנן, שינויא דחיקא הוא, כך פירש רבינו שלמה. ובפרק כיצד צולין בעי הכי כי מסקינן דקסבר מכאן ולהבא הוא טמא, שאף לההוא שינויא איצטריך למבעי, דהא אין מצרפין חלק היום שעמדה בטוהר עם אותו חלק היום שראתה. הילכך לתרוייהו קא בעי. והכי פירושא מכדי לרב דאמר מקצת היום ככולו ודאי קסבר דטעמיה דר' יוסי משום מקצת היום הוא. זבה וכו'. ולאידך הא בעא ליה בדוכתיה בכיצד צולין [פסחים פ"א ע"א] פלגא הוי הפסק ועולה לה כאילו שמרה יום בטהרה. והתם בכיצד צולין ליכא [למימר] סליק ליה שמור, דטעמא דהתם היכי הוו רצופין הרי נפסק בחצי יום טהרה. כל שלשה. דליכא הפסק טהרה. דחזאי. שתחלת היום היה בטומאה, דליכא שהות דטהרה ביני ביני. הא. אם לא ראתה עד חצי הלילה או שנכנס הלילה, אמרינן מקצת היום ככולו, ומקצת היום בטהרה. שמעינן מהא דהיכא דשייך מקצת היום ככולו, כגון באבל בשביעי, בלילה נמי אמרי' ליה, ובליל שביעי נוהג מעט בגזירת שבעה, ומותר מיד, ועולה מגזירת שבעה בלילה.
יצא ולא יצא. כדקא פרישו בפ"ק [ה' ע"ב] בר פדא ורב מתנא.
<h2>דף טז:</h2>
נזר. שקבל עליו נזירות כשהוא בבית הקברות. דחיילא. דכי משכח טהרה חייל.
<h2>דף יז.</h2>
לקי. אפילו אטומאה דמעיקרא, דהיינו כי נזר והוא בבית הקברות. וריש לקיש סבר אע"ג דחיילא לא לקי אפילו אטומאה דבסוף, הואיל ולא חזר וקבל עליו נזירות.
<h2>דף יז:</h2>
בשידה תיבה. ונזר, דבטהרה קאי. מעזיבה. תקרה שתחתיו. וטומאה בוקעת ועולה. שהיה כדי השתחואה. לניטמא במקדש בפרק ידיעות הטומאה [שבועות י"ז ע"א]. נזירות מרובה. שפירש יותר מל' יום.
<h2>דף יט:</h2>
אינו נזיר. פירש רבינו שלמה כגון שהיה בדעתו לקבל עליו נזירות והפריש בהמתו ואחר כך נזר, והוא לא ידע שנגנבה אינו נזיר, דלא חל עליה נזירות כלל, משום דאדעתא דבהמה קבל עליה נזירות ובשעת נזירות ליתה לבהמה ברשותיה דנגנבה. וכן פירש הר"ם בנזיר פרק ב' [ה"ב]. והטעם דנדר בטעות הוא, שנדר על דעת שיביא בהמה זו קרבן. וכן עיקר דאינו נזיר לחודיה ולא מדכר שאלה אינו נזיר כלל משמע. ואית דמפרשי. נזיר. אעפ"י שנשאל ועשו לו פתח אילו ידעת שעתידה הבהמה ליגנב מי נדרת ואמר לאו. אפילו הכי נזיר, דנולד הוא. אינו נזיר. אחר שנשאל ועשו לו פתח מהגנבה, דלאו נולד הוא. וזו טעות. נקשר עם הא מתניתין, כלומר הא דאמרינן דכי עשו פתח בנולד לא מהני. נחום טעה בזה.
משום גושה. עפרה. גזרו עליה טומאה, וטומאה קלה היא, הילכך על שעמד במקום טמא לא קנסוהו אלא כסתם נזירות.
<h2>דף כ.</h2>
משום אוירה. דשייך ביה טומאת אהל. ואיכא דגרסי איפכא משום גושה, והוי כנוגע בקבר, משום אוירא, והוי טומאה קלישתא, וגרסי דכולי עלמא משום אוירה. וקמא עיקר. מאי קאמר. אי קאמר הכל מודים דהוי הכחשה. חמש. ולא שתים דקאמר בפני ובפניך, לא קבל אלא שתים. ואידך אמר בפני ובפניך קבל חמש. דאי לאו הכי היכי מצו מסהדי ולא חמש או ולא שתים. אלא הכל מודים דיש בכלל חמש שתים. עד אחד אומר הכי מנה הריני נזיר אחת ושתים, ואחד אומר הכי מנה ג' וד' וה'.
<h2>דף כ:</h2>
חמירתא. כשאמר האחרון ג' וד' וה' ודאי מודה בשתים, וודאי שניהם מעידים על שתי נזירויות. אין הכחשה. בהאי לישנא אמרי שאם אחד אומר אחד ושתים קבל, ואחד אומר שלש וארבע וחמש, דיש בכלל חמש שתים. וכל זה לב"ש. ואית דגרסי הכל מודים במונה שנחלקה העדות. הא מכחשי. הואיל ואיכא הכחשה לא שייך למימר נחלקה העדות. חמירתא. במתניתין, דלא נחות למנינא אמרי ב"ש שבטלה עדותן. כל שכן קילתא דנחות למנינא. ובירושלמי דסנהדרין [פ"ה ה"ב] גרסינן דהיכא דאיכא שתי כתי עדים דלא נחתי למנינא, דנחלקה העדות אע"ג דהוי עדות מסוימת.
ואני ואני. כלומר ועוד שמע חבירו השני ואמר ואני. שלשתן נזירין. פירש רבינו שלמה דאני נזיר כמותך משמע. ולא נהיר, אלא הטעם שהרי התפיס עצמו להיות כחבירו, שהרי אמר ואני. והואיל ותוך כדי דיבור אמר ואני, עשה עצמו נזיר על ידי התפסה, והוי כמאן דאמר ואני כמותך. ולא צריכינן למימר דכמאן דאמר ואני נזיר כמותך הוא, דבהתפסה לא צריך לאדכורי איסורא. הילכך אם נשאל הראשון על נזירותו והותר, הותרו כולן, שהרי תלו נדריהן בראשון. אסורין שהרי לא תלה אחד מהן נדרו באחרון. הא דתני מתניתין כולן אסורין דהיכא דלא אמר אלא ואני דהויא התפסה, דוקא תוך כדי דבור שלום עליך. דמתניתין לא תני אלא תרין ואני ואני. אבל תלתא לא הויא התפסה דשלישי התפסה, דקסבר בקמא מתפסי. אבל אי אמר בהדיא ואני כמותך, אע"ג דלא אמר ואני נזיר כמותך, הרי התפיס עצמו בפירוש, ואפילו לאחר זמן הוי נזיר. דעיקר התפסה היא זה כזה, ולא צריך לאדכורי תו איסורא, כדמוכח כוליה פרקין, כמו שנבאר. והוא הדין דאבעי ליה למתניתין רב לתלמיד, אלא משום דבברייתא תני תלמיד לרב נקט ליה. ואע"ג דקאמר תלמיד שלש תיבות, שלום עליך רבי, אין התיבה השלישית מענין שאילת השלום, אלא כבוד הוא דקאמר ליה. תו לא שבקת. למימר אלא שלום עליך, הא בעי למימר נמי רבי, והם שלש תיבות. הילכך אע"ג דסבירא לך בקמא מתפסי, השלישי נמי מתפיס. דהא דתני בברייתא תלמיד לרב, משלש תיבות קאמר.
<h2>דף כא.</h2>
תניא נמי הכי. דכדי דבור הוא כדי שאילת שלום תלמיד לרב, לריש לקיש ב' תיבות כדאית ליה, ולרבי יהודה כדאית ליה שלש תיבות. ואני ואני. ולא תני תלת. משמע דתרי הוא דמתפסי ותו לא. רוכלא. סוחר. איבעיא להו. ריש לקיש ודאי סבירא ליה דכולהו בקמא מתפסי, וקא בעי אי סמכינן אהא דריש לקיש, או לא סמכינן עלה. מכדי דבור. לריש לקיש תרין ולר' יהודה תלת. בקמא מתפסי. ואעפ"י שהותר האמצעי, למטה הימנו אסורין, שלא נתפסו בו אלא בראשון. תא שמע וכו'. הילכך חד בחבריה מתפיס, ותוך כדי דבור של חבירו נתפסין לעולם בלשון ואני דמנזירות איירי. אבל לאחר כדי דבור לא משמע דמנזירות איירי, דהא לא אמר ואני כמותך. אבל אי אמר בהדיא ואני כמותך, התפסה גמורה היא כמו שבארנו, ואפילו לאחר כדי דיבור הוי נזיר, ואע"ג דלא אדכר נזירות. הוי נזיר. דאיסורא דהתפסה היא דכמאן דקביל עליה איסורא הוא. וכי קביל עליה איסורא בהדיא, בההוא אבר לא נאסר, היאך יאסור בהתפסת אותו אבר, לאבר כיוצא בו. ופה ושיער לאו נשמה תלויה בהם, דאי שקלת לניב שפתים לא מיית.
<h2>דף כא:</h2>
מיין. דכיון דאי פריש הכי הוי נזיר, כי אתפיס בהאי לישנא נמי הוי נזיר. ואני. כמאן דקיים לה בהדיא דמי. מעיקרה. עקר נדרה כאילו לא היה כחכם. וכי היפר לה הוה ליה כאילו לא היה כלל. הילכך חבירתה נמי אישתריא לה. או מיגז גייז. כלומר חותך הנדר מכאן ולהבא. ואי התפיסה קודם ההפרה הויא נזירה, שהפרת הראשונה אינו מעלה לה כלום. והוא הדין נמי דנפקא לן מינה שאם שתתה יין והפר לה, אי מעקר עקר אינה לוקה, ואי מיגז גייז לוקה. אלא משום דבעי לאוכוחי ממתניתין דהכא נקט להאי חלוקה. ליתסר. שהרי הוא שהתפיס עצמו בה נשאר באיסורו. אלא ש"מ מעקר עקר. ומשום הכי אינו מיפר לה, שאם היפר לה הוי מותר אף הוא, ואין אדם מיפר נדרי עצמו [נגעים פ"ב מ"ה]. אי מתשיל. שישאל על התפסתו, דהוי קיום, ונשאלין על ההקם כדאיתא בנדרים [ס"ט ע"א]. אמאי סופגת. דהואיל ומעקר עקר הוי הנדר כאילו לא היה, ואין כאן לא איסור ולא מלקות.
<h2>דף כב.</h2>
אסורה. אלמא מיגז גייז. כמותיך. משמע דהכי קאמר אם תנהוג נזירותיך אנהוג כמותיך, ואי לא לא. הילכך שתיהן מותרות. אבל אי לא אמרה אלא ואני, הרי התפיסה עצמה לאסור נזירות כמוה, ואעפ"י שהותרה חבירתה אסורה, שלא הותרה אלא מכאן ולהבא. ובהא אפילו ר' שמעון מודה. אבל כי אמרה כמותיך פליגי, דר' שמעון סבר דתנאי הוי, שלא תהא נזירה אלא אם תנהיג היא נזירותה. ורבנן סברי שאין זה המשמעות בזה הלשון, אלא התפיסה עצמה באיסור נזירות כמוה.
<h2>דף כב:</h2>
היינו דבעי רמי בר חמא. פירש רבינו שלמה בפ"ק דנדרים. הרי עלי כבשר זבחי שלמים. ומוקים התם דמחית דהיתירא גביה ואמר זה כזה. ואשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני והיפר בעלה לראשונה, אפילו למאן דאמר מיגז גייז היינו דבעי רמי. בעיקרא. בעיקר האיסור, דהיינו קודם זריקת דמים, ואסור. הכא נמי כי אמרה ואני אע"ג דהיפר בעלה לראשונה אסורה. בצננא. בסוף, דהיינו אחר זריקת דמים. כל דבר חם סופו להצטנן. ולא נהיר האי פירושא, דההיא בעיא דרמי דפ"ק דנדרים אוקימנא התם [י"א ע"א] לאחר זריקת דמים הואי כשאמר זה כזה. ומי דמי, הכא כי אמרה ואני לא היפר לה בעלה, ודכותה גבי שלמים אי אמר זה כזה משמע התם דפשיטא ליה דאסור, דהא השתא הוי איסורא. ומשום הכי אוקמה לבעיא דאמר לאחר זריקת דמים. אלא ודאי הא בעיא אחרינא הוא. ומקמי דעבד ההיא דנדרים עבד הא בעיא. ובעא הכא אי אמר הרי עלי ככר זה כבשר זבחי שלמים, ובשר זבחי שלמים אסור קודם זריקת הדם ומותר אחר זריקת הדם. ובעא רמי אם נאסר הככר, דדילמא בעיקרו התפיס, דהיינו קודם זריקה. או לא יאסר כלל, דבסופיה התפיס, דהיינו אחר זריקת הדם. ואתא מר זוטרא למימר דהאי ברייתא דהכא הויא הא דרמי, כלומר ומהא ברייתא נפשוט הא בעיא דרמי, דמדקאמר וחבירתה אסורה אלמא בעיקרא מתפיס, כלומר כשהיתה נזירה, דהיינו קודם שהיפר לה הבעל, ולא בסופה דהיינו אחר שהיפר לה הבעל. הכא נמי גבי שלמים קודם שנזרק הדם התפיס. לא שנאמר בסוף התפיס, דהיינו כשנזרק הדם שהוא מותר, ולא קבל עליו איסור. ודחי דלא דמי, דהתם הוא דאיכא לספוקי אם התפיס בסופו, דהיינו אחר שנזרק הדם, שאעפ"י שמותר לאכלו בחוץ ולבעלים, יש בו עדיין קצת קדושה. אבל הכא אי אמרה ואני דקאמרה אחר שיפר ליך בעליך אני כמותיך, הרי אין כאן איסור, וסתם מתפיס לאסור על עצמו כיון. הילכך אע"ג דהכא אמרינן חבירתה אסורה, דאלמא בעיקרה אתפיסה, בשלמים תבעי.
איכא דאמרי היינו דרמי. כלומר מהכא ניפשיט הא דרמי. דאע"ג דאית בהו קצת קדושה, הואיל ובעלים הנאסרים בבשר מותרין לאכלם בחוץ, הוי דומיא דחבירתה דאמרה ואני. וכיון דהתם יש לה איסור, דאלמא אמרינן בעיקרא מתפיס, הכי נמי גבי שלמים בעיקריה מתפיס. דאילו בסופו ליכא איסור אכילה לבעלים. והואיל ואסיקנא. דליכא חילוק בין ואני דהכא עם התפסה דשלמים, ודאי פשיטא לן דהיכא דמחית גביה בשר זבחי שלמים לפני זריקת דמים, ואמר זה כזה, שהככר נאסר, אפילו לאחר זריקת דמים. דהא הכא חבירתה אסורה אפילו אחר שהיפר הבעל לראשונה. ומשום הכי הוי לן בנדרים הא מילתא פשיטא, דבעי התם אי לאחר זריקת דמים אמר זה כזה אם נאסר, דדילמא בעיקר האיסור התפיס. כן הוא עיקר הפירוש בלא ספק.
אלא אמרה לה. כלומר הא מילתא איכא למבעי, אמרה הריני נזירה ושמעה חבירתה ואמרה הריני כעיקביך, לשון עקב שהוא סוף. אכולא מילתא. כלומר מסוף כל הענין קאמרה, דהיינו כמו שהיא אחר שהפר לה הבעל, ומכי היפר לה לא חל עלה איסורא, שאם עברה על נזירותה קודם שהיפר לה ואחר כך היפר לה בעלה של ראשונה פטורה. או דילמא אמקמי. כלומר בסוף נזירותך, דהיינו קודם שיפר לה הבעל, ונזירות קביל עלה. בעיקרא מתפיס. וכי אמרה ואני כעקביך חל עליה איסור נזירות, אמאי אינו מיפר לה כי אמ' ואני. דאי כעקביך לא משמע אלא אעיקריה, כל שכן ואני, נמצא שלא קיים לה אלא עד שיתפיס עצמו בה, מכי התפיס ליפר לה. אלא ש"מ ואני אכל הנזירות משמע, וקיים לה כל הנדר. ומשום הכי אינו יכול להפר. וכן נמי כי אמרה ואני כעקביך אסוף כל הענין קאמרה, ולא קביל עלה נזירות כלל. ומשום דאיהו לא אמר הריני כעקביך הוא דלא מצי מפר, שהרי קבל נזירות וקיים לה. ומשום הכי נקט ואני. אבל אי אמר הריני כעקביך לא חל עליה נזירות כלל, ומיפר לה. לא לעולם. כי אמר הריני כעקביך הוי נזיר, דבעיקרא מתפיס, כלומר בסוף הנזירות. ועיקר איסור נזירות קבל עליו. וכי אמר ואני היינו טעמא דלא מצי מיפר, דכיון דאמר ואני כקיים ליכי לעולם דמי, ולא מצי מיפר לה. ולא תידוק מינה הא הריני כעקביך לא חל עליה נזירות. ולא אפשיט ולחומרא. ורבינו שלמה פירש הא מילתא איכא למיבעי למאן דאמר מיגז גייז אי אמר בפירוש הריני כעקביך אי שריא בהפרת הראשונה, אבל איסורא חל עלה. ליפר דידה. דאי כי אמר כעקביך בעיקר מתפיס כל שכן כי אמ' ואני לחודיה, אם כן ליפר דידה, דלדבריך הכי משמע דקאמר לה ואני כתחלת נזירותך. וקיים לה עד שיחול עליו נזירות. ומכי חל עליה ליפר לה. ומדלא מצי מיפר לה ש"מ כי אמר ואני בכולא מילתא מתפיס, כלומר ככל ענין נזירותה קבל עליו, ואינו מיפר לה, דואני אכולה נזירות משמע, ולגמרי קיים לה. וכל שכן כי אמר הריני כעקביך דמשמע סוף הענין, שאינו מיפר לה, שהרי קיים לה כל הנדר.
הא אשה בעלמא. דאמרה הריני כעקביך אכולה מילתא קאמרה, וכי היפר לה בעל שריא. ומשני לעולם בעיקריה מתפיס, והואיל ואמר ואני כקיים ליכי לעולם דמי. את שלה. דהאי ואת לא הוי קיום, שאין אדם יכול להזיר אשתו בנזיר. הילכך מיפר שלה, דהא ענתה אמן והויא נזירה, ושלו קיים. ואת. משמע הריני נזיר אם את תהא נזירה. קיום מעליא הוא. ואי אמרה שניהם אסורין, ואי לא שניהן מותרין, שהרי תלה נדרו בנדרה.
<h2>דף כג.</h2>
מתניתין וכו' את אמאי. כלומר אמאי תהא נזירה אם תרצי תהא ואי לא לא, אין כאן קיום, ומיפר שלה ושלו קיים, שלא תלה נדרו בנדרה. ואית דגרסי את אימא, כלומר אמרי אם תרצי להיות נזירה. ואית דגרסי במתניתין מיפר את שלה ושלו בטל. וכך נמצא בקצת ספרי הר"ם בנדרים פרק י"ג [הי"ד]. ולא נהיר, וודאי טעות סופר הוא בספרי הר"ם, שאין טעם נאות לזאת הגירסא. מכת מרדות. משום דאיכונה לאיסורא. וקיימא לן כר' יהודה, דהא ליכא מאן דפליג עליה. והביא זה הר"ם פרק י"ב דנדרים [הי"ח]. וכל שכן אם עבר במזיד ולא אתרו ביה דליכא מלקות, שחייבים בית דין להכותו מכת מרדות. וזה אין בו ספק. וכן כתב הר"ם בשופטים בסנהדרין פרק י"ח [ה"ה] כל אלו שלא קבלו וכו', כמו שכתבנו בשבועות פרק שבועות שתים בתרא. טלה. כגון הכא שהפר לה בעלה והיא לא ידעה. על אחת כמה וכמה. שצריכה כפרה וסליחה. ממצוה. אלמא מצוה שלא לשמה גריעות היא.
<h2>דף כג:</h2>
לשמה. לשום מצוה, כדי להתיש כחו בבעילה ותהרגנו. מואב. מן אב. בן עמי. לשון נקיה.
<h2>דף כד.</h2>
היתה בהמה. אם הבהמה שהפרישה היתה משלו. תמות. דכיון דלא צריכה קרבן הוה ליה כחטאת שמתו בעליה ותמות. דלא משעבד. דהא קתני אם שלו היתה תצא ותרעה בעדר. קרבן עשיר. שאם היתה עניה ונתחייבה קרבן, ולא הספיקה להביא קרבנה עד שנשאת לעשיר מביא עליה קרבן עשיר. דאי ר' יהודה. אפילו הבהמה שלו, הוה ליה כבהמה שלה, הואיל ומשעבד לה, ותמות. לא צריכה. כגון הכא שהיפר לה. ר' יהודה היא. הא דתנן לאחר שהפר לה, שלו תצא ותרעה בעדר וחולין גמורין הם, ר' יהודה היא. וכי משעבד לה, במילתא דצריכה. דאי רבנן, הא אמרי לא משעבד לה כלל, ואע"ג דלא הפר לה תצא ותרעה. אלא היכי משכחת לה דמתוקמא מתניתין אליבא דרבנן דמשעבד לה... כגון שהקנה הוא לה הבהמה. בהכי לא מצית לאוקמה, דאם כן לא הויא שלו אלא שלה, הואיל והקנה אותה לה, ובהמה שלה היא, שאין לבעל במה שנותן לאשתו לא קרן ולא פירות, כדאיתא בהדיא פרק חזקת הבתים [ב"ב נ"א ע"ב]. ותמות, הילכך לא מתוקמא בהכי כלל.
<h2>דף כד:</h2>
כי אקני לה. כלומר שהקנה לה הבהמה אם תהא צריכה לכפרה, ואם לא תהא צריכה תהא שלו. והואיל והפר לה אינה צריכה. מעיסתה צמצמה. והותירה ממזונותיה שנותן לה, כדתנן בפרק אעפ"י [כתובות ס"ד ע"ב] לא יפחות מקביים חטים ביום והמותר הוא שלה. שאין לבעליך. וזה כרב ששת אליבא דרבנן דפרק קמא דקידושין [כ"ג ע"ב]. ועם כל זה אין להביא מכאן ראיה דהלכה כותיה. שאין מקום לדקדק כאן לשיטת הגמרא אם הלכה כרב ששת או כר' אלעזר. אלא שהיה צריך לתרץ איך תהיה שלה בלא דעת הבעל, וביאר בכי האי גונא משכחת לה. ולקח הלשון הקצר שבשניהם. ורצה לומר לרב ששת כדאית ליה ולר' אלעזר כדאית ליה. וכבר ביארנו זה בקידושין פ"ק [כ"ג ע"ב] ובנדרים פרק בתרא [פ"ח ע"ב].
<h2>דף כח:</h2>
בנזיר. שאם אמר לבנו הרי אתה נזיר ושתק הרי הוא נזיר והאב חייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות עד שימחה הבן או הקרובים. אבל אם מיחה הבן או הקרובים בתוך זמן נזירותו, או שגילח ואין לך מחאה גדולה מזו, אינו נזיר. ואם הפריש לו אביו בהמה לנזירותו ומיחה [הויא] כחטאת וכו', כדלעיל גבי אשה שהפר לה הבעל. הלכה היא למשה מסיני. ואין לשאול טעם הדבר, שכך קבלו.
<h2>דף כט.</h2>
אמטו להכי. שכך קבלו ואין לשאל מה טעם. בנזירות. דתנן. במתניתין שנדר בנזיר, הא בשאר נדרים לא. בנדרים. דלית ליה ניוול, כגון נדר דקרבן, שאינו אוסר עצמו בדבר. קרובים. שכך קבלו שהקרובים יכולים למחות. דלא חשיבי אינשי. כגון חנוך דנזירות לא ניחא ליה לבן, ומשום הכי הקרובים יכולים למחות. הקפה. הקפת הראש, אע"ג דעברה אלא תקיפו, דהכי הוא הלכה למשה מסיני. מדרבנן. שמן התורה אינו אסור אלא להשחית הפאות ושאר השער ישאר. חולין. שהרי אינו מחויב מן התורה. נבילה. דהואיל ואינו קרבן מן התורה מחויב שחיטה, והוי נבילה במליקה.
<h2>דף כט:</h2>
מופלא. יודע לפרש לשם מי הקדיש ונדר. סמוך לאיש. בשנה שלפני גדלות. ואע"ג דהאי שיטה דהכא משמע דמדרבנן הוא, לית הלכתא הכי, דהא בפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"ב] קסברי ר' יוחנן וריש לקיש דמדאורייתא הוא. ואע"ג דרב הונא פליג עלייהו, יחיד ורבים הלכה כרבים. הילכך דחייתא נינהו, ובאוקימתא קמא הוא דפליגי אפילו לריש לקיש, דהא איהו סבירא ליה דדאורייתא הוא. הילכך תרוייהו סבירא להו דמופלא סמוך לאיש דאורייתא. ור' סבר הלכה הוא בנזיר דמדיר ליה עד שיביא שתי שערות. ור' יוסי סבר כדי לחנכו, והואיל ונפק ליה מרשותיה מן התורה תו לא מחייב לחנכו. דאורייתא. וקסבר ר' יוסי שאין הלכה למשה מסיני שידירנו בנזיר אלא עד שיגיע לעונת נדרים. והלכה כר', דהלכה כר' מחבירו. והלכה כר' יוחנן דהלכה היא, ובנזיר דוקא ולא בנדרים. ומסתברא דר' יוחנן סבר דבין אב בין אם חייבין לחנך במצוות אחד בן ואחד בת, דלריש לקיש הוא דאצטריכינן למימר קסבר וכו'. לחנכו. הטעם שמדירו הוא מפני חינוך. הילכך מכי נתחייב לא שייך חנוך. והואיל ובשנה שלפני גדלות נדרו נדר, אזל ליה חנוך אביו, ואין לו להדירו, אפילו הכי קסבר ר' דהואיל ואינו מחויב אלא מדרבנן לא אמרו חכמים שיסתלק כח אביו ממנו עדיין. ואעפ"י שאמרו שנדרו נדר, להחמיר בו אמרו ולא להקל. ור' יוסי סבר כיון שאמרו שנדרו נדר סילקו מעליו כח אביו ואינו יכול להדירו בנזיר.
<h2>דף ל:</h2>
מגלח. שמביא קרבנותיו ממעות שהניח אביו לנזירותו ומת. ירושה. גמירי לה שכל מי שיירשנו יגלח על נזירות אביו. קמ"ל. שהלכה היא דבן מגלח על נזירות אביו, ולא בת, אפילו במקום שאין בן. מאי דשקיל. שיקח פי שנים. בהקדש. לא שקיל פי שנים. שמעינן מהא שמי שהניח מעות להקדש שיחלקו פירותיהן בכל שנה ושנה, וצוה שבניו יהיו גזברים של אותו הקדש, והיה שם בכור ופשוט, שהפשוט גזבר מהחצי כמו הבכור, דהכא לא קנו ליה להקדש כלל, ובהקדש לא שקיל פי שנים.
הקדש. פירש רבינו שלמה השחור כשיצא ודינר זהב כשיעלה וחבית של יין לכשתעלה הוו הקדש, אעפ"י שלא יצאו ראשונה כמו שאמר, הוו הקדש.
<h2>דף לא.</h2>
סוף הקדש. מה שבא מכח הקדש, והיינו תמורה בטעות, כדגרסינן בתמורה בפרק יש בקרבנות יחיד [ל"א ע"א] ר' יוסי בר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין, מאי טעמיה דר' יוסי דכתיב יהיה לרבות שוגג כמזיד. היכי דמי שוגג כמזיד, ר' יוחנן אמר כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים דכותה גבי קדשים דלא קדשי כסבור להקדיש שחור והקדיש אדום, כך פירש רבינו שלמה. וב"ה כר' יוסי ב"ר יהודה דהתם. וכתב הר"ם בערכין סוף פרק ו' [הל' ל"ד] שאם התפיס בה בהמה ואמר זו כזו הקדש. ולא ידעתי למה.
<h2>דף לא:</h2>
בטיהרא. בצהרים, שכבר יצאו. והיינו טעמייהו דב"ש, דהא קאמר אי הוה [ידענא וכו' ואפילו] הכי קאמרי ב"ה שאינו הקדש. והא קתני שיֵצֵא אימא שי0צ0א. משום דאידך לשון... נינהו, אותביה משיצא שאין בו הכרח אם הוא עתיד או עבר. מי שנדר וכו'. פירוש המשנה כך הוא. מי שנדר בנזיר וחשב שאינו נדר, והיה שותה יין, ושאל לחכמים אם הוא אסור ביין. ואסרוהו. כלומר אמרו לו שהוא אסור. מונה משעה שנדר. כלומר אם שתה יין י' ימים ונדר ל' יום מונה כ' ימים אחר שנשאל ומגלח ומביא קרבנותיו. נשאל וכו'. נדר בנזיר והיה נוהג איסור כדין נזיר, ושאל לחכמים אם נזירותו נזירות אם לאו, כגון שאמר הריני נזיר אם פלוני נזיר וכיוצא בו שנדר בנזיר בדרך שאפשר שנזירותו אינו נזירות. והתירוהו. שמצאו שאינו נזיר כלל. והוא כבר הפריש בהמה לנזירותו. תצא ותרעה. דחולין גמורין נינהו, דהקדש טעות הוא.
<h2>דף לב.</h2>
מני מתניתין. כלומר מתניתין דתני שמה שעבר על נזירותו עולה לו, ובסוף מנינו נזקקין לו לקבל קרבנותיו ולגלחו להתירו ביין. מני וכו' אין נזקקין לו. כלומר אם רוצה להשלים נזירותו אין מקבלין קרבנותיו, ואין מתירין אותו ביין, אלא אם כן אתה מונה בהן איסור אחר שגמר זמן נזירותו ימים במספר, כמספר הימים שנהג בהן היתר. ואם ניחם על נדרו ובא להשאל, אין נזקקין לו להתירו עד שינהוג איסור כימים שנהג היתר, ואחר כך ישאל לחכם ויסלק האיסור אם עבר זמן איסורו, או יתיר לו שלא יהא עוד אסור ביין אם הוא תוך זמן איסורו. בנזירות מועטת. אם נדר שלשים יום, שלא עבר על נדרו כל כך, שאם ינהוג איסור אחר ל' כימים שנהג היתר לא יהיו בין הכל יותר מל' יום. אבל בנזירות מרובה, כגון שנזר שנה או שנתים ועבר על נזירותו ו' חדשים או יותר, דיו שינהוג איסור שלשים, כלומר אם בא לישאל לחכם להתיר לו נזירותו ינהוג איסור ל' יום, ואעפ"י שעבר יותר ויותר ולא נשלם נזירותו עדיין יתיר. [ואם רוצה] להשלים נזירותו ונשארו ל' יום ממנינו שקבל עליו להיות נזיר, ישלים מנינו ויקבלו קרבנותיו ויתירוהו. ואם עבר כל כך שלא נשארו ל' יום ישלים מנינו, ויאסר עוד עד שינהוג איסור בין השלמת המנין ובין מה שיוסיף אחר שמוסיף אחר מנינו ל' יום בין הכל.
מני אי רבנן קשיא נזירות מועטת. כלומר קשיא כל נזירות, דבמתניתין קאמר שמה שעבר עולה לו, ואינהו אמרי שנוהג איסור כימים שנהג בהם היתר. ולרבנן ליכא חילוק בין נזירות מועטת ומרובה, אלא משום דבעי למימר לר' יוסי קשיא נזירות מרובה קאמר לרבנן נזירות מועטת. אי לר' יוסי קשיא נזירות מרובה. כלומר אף נזירות מרובה, דבמתניתין תני שמה שעבר עולה לו ואפילו אם עבר על נזירותו המרובה, שלא נשארו לנהוג איסור אלא כ' יום, קאמר דמונה משעה שנדר, כלומר משלים כ' יום באיסור, ומביא קרבנותיו ומתירין אותו ביין, דהא סתמא קתני. ומשני דמתניתין איירי לר' יוסי בנזירות מרובה, וכגון שנשארו ל' יום ממנינו לנהוג איסור, דדיו שלשים יום. הילכך מונה משעה שנדר ומשלים ל' יום דמנינו ומקבלין קרבנותיו. אבל בנזירות מועטת שנדר ל' יום, ואם עבר על נזירותו לא נשארו ל' יום לנהוג איסור תוך זמן נזירותו, ודאי אינו מונה משעה שנדר, אלא מונה מעכשו ל' יום, ואחר כך מקבלין קרבנותיו. והוא הדין נמי לנזירות מרובה אם לא נשארו ל' יום לנהוג בהם איסור. ונקט נזירות מועטת, דודאי התם אין נשארין ל'. כמשעה שנדר. כלומר שמונה כמה ימים נהג היתר וינהוג איסור כמותן. כך הוא פירוש זאת ההלכה בלא ספק. ותימה גדול הוא על רבינו שלמה שלא פירש כלום לא במשנה ולא בגמרא. ובנדרים פרק ואלו מותרין פירש רבינו שלמה נזירות מועטת חדש או שני חדשים. וזה אינו, דביותר משלשים פליגי נמי, כדפרישנא, דלרבי יוסי הואיל ונשארו שלשים ורצה להשלים ישלים ויגלח ויביא קרבנותיו, ולרבנן צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר. ואם בא להשאל לרבנן אם עבר על נזירותו ארבעים יום צריך לנהוג איסור ארבעים יום ואחר כך ישאל. ולרבי יוסי סגי בל' יום. וכן נראה שפירש הר"ם בנזיר פרק ד' [הט"ו]. ויש טעות סופר בספרים, והלשון כך הוא, עד שלשים, ועד היה חסר מהספרים. והא מילתא קנסא הוא כדאיתא בפרק ואלו מותרין [נדרים כ' ע"א] עונשין אותן כדתניא וכו'. אלמא מדרבנן הוא, דמן התורה יגמור נזירותו וימנה משעה שנדר, דהא עבריה לאיסוריה. ופסק הר"ם [שם] כרבי יוסי. ואע"ג דקרי הכא רבנן לבר פלוגתיה, אפשר דפסק כותיה מ[שום] דמתניתין דתני משעה שנדר דייק כותיה. ולדידיה לא צריך לתרוצי כמשעה שנדר. תמורה בטעות. כגון שהפריש בהמה ואמר רוצה אני לעשותה תמורת עולה, ואמר הרי זו תמורת שלמים. אי נמי דאותה תמורה אתיא מכח האי הקדש בטעות. כל זה פירש רבינו שלמה. ונגנבה. הבהמה שהפריש לנזירות.
<h2>דף לב:</h2>
זו טעות. מילתא באפי נפשה היא לפירוש רבינו שלמה והר"ם. מן הגולה. אותן שהם דרים בחוצה לארץ וקבלו עליהם נזירות, ובאו להקריב קרבנן. ומצאו בית המקדש חרב. בחורבן בית שני, ונצרכו להתיר נדרן. ופתח להם נחום בנולד. וטעה, שאין פותחין בנולד. שטפוהו. מלשון שטף מים, כלומר נצחוהו ועקרוהו מדעתו והסכימוהו אחר דעתם משום הא מתניתין, דקאמרו ליה והלא מעשה היה בנחום, והסכימו חכמים שבאותו דור שאין פותחין בנולד. בתנאי נולד. דקא עבדי להו פתח מהנולד בלשון עבר. דטעמא דמתניתין דקאמרי חכמים שמי שנזר קודם חורבן הוי נזיר משום דקאמר להו בלשון עתיד אילו הייתם יודעים שעתיד ליחרב. אבל אי אמר להון אילו הייתם יודעים שחרב, הוי כמו שנדרו אחר שנחרב, ואעפ"י שהתנאי נולד. ומדקא מסקינן הכא דאפילו לרבנן דאמרי שאין פותחין בנולד מודו שפותחין לו בענין הנולד בלשון עבר, ש"מ דטעמא דאין פותחין בנולד הוא דלא מצי למיברר דעתיה אם ידור או לא ידור, כלומר כשאומרין אילו היית יודע בשעת הנדר שפלוני נעשה לאחר זמן סופר העיר או היה משיא את בנו בקרוב, מי היית נודר. הואיל ואין אומרים לו שיהיה הדבר ההוא כשנדר אינו יכול לעמוד על אמתת דעתו אם יעמוד מלידור מפני הדבר שהוא עתיד להיות, ואע"ג דקאמר לאו, אנן סהדי דלא מצי למידע. אבל כשאומרין לו שהיה כשנדר, שאומרים לו אילו היית יודע [שפלוני היה בזמן] ההוא סופר העיר, יכול לשער ולעמוד על אמתת דעתו אם [היה נודר] אם לאו. ומסתברא דכי פתחו ליה בי דינא בתנאי נולד אית להו למינקט אנפא דאפשר ליה למידע ההיא שעתא כשנדר מה שלא היה בההיא שעתא. כגון דאמרי ליה אילו אתא איניש ואמר לך דהכי הוא, כדנקט מריה דהאי שמעתא. מיהו אי אמרי ליה אילו היית יודע כך וכך, אף על פי שלא היה בזמן ההוא, הואיל והוא עכשיו, הותר. דטעמא הוא כדפרישנא. ובפירושי רבינו שלמה לא נמצא אלא אילו הייתם יודעים שבית המקדש חרב. והכי הלכתא, דבהא מילתא ליכא מאן דפליג, ואליבא דרבנן היא. וליכא לפרושי דרבה אתא לאפלוגי אדרבא, כלומר אי משום האי עובדא דמתניתין לא שטפוה לרבי אליעזר, דמצי רבי אליעזר למימר דאי פתח להו בתנאי נולד כדפרישנא הוו משתרו, ומיהו רבנן פליגי עליה אפילו בתנאי נולד, מכמה אנפי, חדא דלישנא לא משמע הכי, דהא קאמר אע"ג דאמור רבנן, וודאי האי לישנא מסקנא והלכה למעשה הוא. ועוד דאפילו הכי ודאי שטפוה לרבי אליעזר דאיהו קאמר בהדיא דפותחין בנולד, ולא איירי בתנאי נולד כלל, דהא קתני [נדרים ס"ד ע"א] אילו הייתי יודע שהיה משיא בנו בקרוב לא הייתי נודר. אלא ודאי הלכתא כדאסיקנא. וצ"ע איך השמיט זה הר"ם בשבועות פרק ו' [הי"ב], שהביא אין פותחין בנולד.
אי הואי התם. כד קאמרי חכמים דמי שנזר אחר חורבן יכול לומר אילו הייתי יודע שבית המקדש חרב ויכולים להתירו בזה הפתח. אמינא להו. דלא מצו למימר הכי, דודאי ידעי, דכתיב [ירמיה ז'] אל תבטחו אל דברי וכו' היכל י"י וכו', כלומר שאומרים שהיכל י"י יעמוד לעולם, דודאי יחרב. ואמרינן דממקדש שני נמי איירי, והא מילתא במקדש שני הוה. נהי וכו'. תירוצא הוא, והואיל ולא ידעי לאימת, מצו אמרי הכי. והא כתיב שבועים שבעים. היינו שבעים שמיטות, ששבעים שמיטות יהיה בין חורבן ראשון ושני, דהיינו שבעים שנה שעמדו בגלות וארבע מאות ועשרים שנה שעמד הבית, אלמא ידעי. ומשני דאכתי לא ידעי בהי יומא, הילכך מצו למימר הכי.
וזה איש פלוני. קס"ד דהכי קאמרי זה הבא כנגדנו הוא ראובן, ואם הוא ראובן אני אהיה נזיר. [והשני אמר] אינו ראובן, ואם אינו אני נזיר. ומשום הכי מתמה בגמרא היכי קאמר שמי שלא נתקיימו דבריו הוי נזיר, אדרבה מי שנתקיימו הוי נזיר. כולן נזירים. דהואיל וקבלו עליהם נזירות ואפילו בטעות הוו נזירין. אין אחד. דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, כדמפרש בגמרא. הרתיע. שחזר אותו האיש לאחוריו ולא נודע מי הוא. אינו נזיר. ר' יהודה היא, כדמפרש בגמרא, דספק נזירות להקל. והלכה כב"ה וכר' יהודה. וכן פסק הר"ם בנזיר פרק ב' [ה"ח].
<h2>דף לד.</h2>
שזו חיה. הוי נזיר שהרי כוי טעון כסוי כחיה ולא כבהמה. שאין זה חיה. הוי נזיר, שחלבו אסור כבהמה ולא כחיה. שאינו לא בהמה וחיה. הוי נזיר. שהוא כלאים עם שניהם. שהוא חיה ובהמה. הוי נזיר, שהרי טעון שחיטה כשניהם. והא מתניתין דברי הכל היא, והלכה היא. הריני נזיר שאחד וכו'. הוו כולן נזירין אליבא דב"ש דוקא דאמרי הקדש בטעות הוי הקדש. ומשום דבתרוייהו הוו כולן נזירין, ברישא דברי הכל ובסיפא לב"ש, ערבינהו ותנינהו. והוא הדין לראו אנדרוגינוס שיש בו דרכים שוה לאיש ושוה לאשה [ביכורים פ"ד]. והוא הדין לראו חבורה של פקחין וסומין ואמר אחד הריני נזיר שאלו פקחין או סומין או אין אלו או אלו. וכן כתב הר"ם פרק ב' [הי"א] שכולם נזירין, שהרי כולם אומרים אמת מצד דין אחד חלוק שיש באותו דבר שמאמתין אותו. כדתנן. במתניתין ששה ענינים שזה חיה שזה בהמה וכו'. ונזירויות וכו'. שחזר ואמר בתר הני שיתא הריני נזיר שזה חיה ואין זה חיה, כלומר עכשיו אני מקבל נזירות בין שזו חיה בין שאין זו חיה, וחזר ואמר הריני נזיר שזו בהמה ואין זו בהמה וחזר ואמר הריני נזיר שזה בהמה וחיה ושאין זו לא חיה ולא בהמה. ובסוף קאמר נזיריות עלי הכל, דמשמע כל נזירויות שהוצאתי מפי על זה הכוי אני חייב לעשות נזירות אחד על כל ענין וענין. והרי תשעה ענינים של נזירות שהוציא מפיו.
מצטרפין לכזית. כגון זג וחרצן ויין וחומץ.
<h2>דף לד:</h2>
עלין ולולבין. היינו גפן עצמו, [דלולבין הן ענפי הגפן] שהוא רך ואוכלין אותו. שבישתא. זמורות של גפן אחר שנתקשה. פרי. הוא הפרט הראשון, דהיינו יין ושכר. הפרט. השני, דהיינו חרצנים. וזג הוא פסולת פרי. פרי גמור. ומידי אחרינא לא. אם כן. מה מרבה אף כל, הלא הכל מפורש בהדיא. כלשון אחרון. דקאמרת פרי גמור. אלא כלשון ראשון. דקאמרת פרי ופסולת פרי. כל דבר. פרי ופסולת פרי, למה פרט הכתוב זה הפסולת, ומאי אהני פרטא בתרא. מוסף על הפרט. ואתרבה כל מילי ואפילו עלין ולולבין. אי לאו פרטא בתרא. גורגי. בוסר אייגרס בלעז. דקריס. ענבים שהחמיצו. דבין הבינים. מה שנשאר בין הזג והחרצן אחר שנדרכו הענבים ויצא מהן היין, והוא עצם הדבר שבו מובלע היין, ונעשו ממנו השמרים.
<h2>דף לה:</h2>
עלין. לאו דוקא. אלא מרבינן כל היוצא ממנו, ואפילו עלין ואפילו שבישתא. עלין לא. כלומר ממעטינן או עלין או שבישתא, כלומר פורתא קא ממעט. ועלין לאו דוקא, דהא לרבי אליעזר דדריש לקרא בריבה ומיעט מרבה עלין וממעט שבישתא, ובין ריבה ומיעט ומיעט וריבה ליכא מידי. היתר מצטרף לאיסור. דע והבן שדין היתר מצטרף לאיסור הוא אם חצי זית של איסור נתערב בהיתר ונעשה הכל כזית, אם ילקה על אותו זית אם יאכלנו, כאילו הוא כולו איסור. אבל אם רבה ההיתר על האיסור לא, כדמוכחינן מהאי שמעתא. כל משרת. ריבויא דכל אתא שאם יש כאן חצי שיעור יין, ונפל שם חצי זית פת, ובלע אותו יין ונעשה הכל כזית שילקה.
<h2>דף לו.</h2>
אף שאור. שאם הקטיר במזבח כזית בין שאור ועיסה שלוקה, דכתיב כל שאור. כמאן. כלומר את דדרשת כל סבירא לך כר' אליעזר דדריש כל מחמצת להלקות האוכל תערובת חמץ. דאילו לרבנן לא דרשי התם כל. ואע"ג דקאמרינן התם [פסחים מ"ג ע"ב] דכי כל דרשי, וגבי שאור כתיב כי כל שאור. מדקאמרת אף שאור דמשמע דבנזיר נמי קאמרת דהיתר מצטרץ לאיסור, ובנזיר לא כתוב אלא כל, ש"מ דדרשת כל, וסבירא לך דכל לרבויי אתא כרבי אליעזר דדריש כל. ולא כרבנן, דהא לא דרשי כל לרבויי היכא דלא אכל כזית איסור בשיעור אכילה דהיינו פרס. וקאמרת דהאי ריבויא דכל אתא לומר שהיתר [מצטרף לאיסור], אם כן אמאי לא חשבת נמי חמץ בפסח, דהא כתיב ביה כל מחמצת לא תאכלו. דאילו לרבנן דלא דרשי כל לא מצי למתני חמץ בפסח. אע"ג דאינהו דרשי כי כל, וגבי חמץ כתיב כי כל. דההוא ודאי לאו להיתר מצטרף לאיסור אתא, דבאוכלין כתיב ולא בנאכלין, דכתיב [שמות י"ב] כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, וודאי לרבויי אוכלין אתא, דהיינו נשים, ולא לרבויי נאכלין. כדמסיק התם דכותה באלו עוברין [פסחים מ"ג ע"ב]. ומשום הכי אצטריך ליה לאוקומי למילתיה כר' אליעזר דדריש כל, ובחמץ כתיב כל גבי נאכלין דכתיב [שמות י"ב] כל מחמצת לא תאכלו. ובתר הכי אותביה אפילו חמץ בפסח נמי הואיל וקאמרת הכי דכל דכתיבי גבי נאכלין, כגון כל משרת או גבי נקטרין כגון כל שאור, אתו לרבויי היתר מצטרף לאיסור. ומשני דאין הכי נמי גבי חמץ בפסח היתר מצטרף לאיסור. והאי דחשיב שאור ולא חשביה לחמץ, דלא אתא אלא לאפוקי מדאביי דקאמר במנחות [נ"ח ע"א] שאם הקטיר חצי זית של שאור לוקה. קמ"ל. שאינו לוקה בחצי שיעור לבדו, אלא אם כן יש שם היתר שמשלימו, ולוקה מטעם שהיתר מצטרף לאיסור. ופירושא כדפרישנא, דר' אליעזר לא איירי כלל מהיתר מצטרף לאיסור. דעדיפא מינה קאמר, דאפילו תערובת חמץ שרובו היתר לוקה. ורבי יוחנן דקאמר דהיתר מצטרף לאיסור לא סבירא ליה כותיה בההיא מילתא, דהיתר מצטרף לאיסור לא שייך למימר כשרובו היתר, כמו שנבאר לקמן [ל"ז ע"א].
להאי שמעתא. דרבי יוחנן דשאר איסורי תורה אין היתר מצטרף לאיסור. מקפה. תבשיל. כגון שהיה מיין תרומה. טבול יום. שטבל ועלה ולא העריב שמשו פוסל את התרומה. והואיל והמקפה של תרומה פסלה. אמאי פסול. מקום מגעו. הא ליכא כביצה דתרומה במקום מגע. לוקה. משום אוכל תרומה. הילכך יש למה שנגע דין תרומה ליפסל במגע טבול יום. וקא דייק, אמאי לוקה בכזית, הו"ל מקפה וכו'. דקס"ד דמקשה שאם אכל זר כזית מהמקפה ילקה, ש"מ דבשאר [איסורין נמי היתר] מצטרף לאיסור. והואיל ואיכא במקפה כזית שילקה עליו, כגון [שאכלו בכדי אכילת פרס], ולא הוי רוב הזית היתר, יש לכל דין תרומה ליפסל במקום מגעו. ואית דמפרשי דבעי לאוכוחי דהיתר מצטרף לאיסור ואעפ"י שרובו היתר, דהא הכא רובו חולין, שהרי המקפה היא של חולין. ומשני דלאו טעמא משום היתר מצטרף לאיסור, דלא שייך למימר בזית התערובת היתר מצטרף לאיסור, דהא רובו חולין. והאי לוקה עליו בכזית דקאמר, בכל המקפה קאמר, והוא שיאכל פרס מהמקפה. דהאי כזית דקאמר לאו בזית לחודיה מהתערובת קאמר, אלא שאכל כל כך מהתערובת שאכל זית של תרומה, כגון שיש בו כזית תרומה בשיעור פרס ואכל ממנו פרס, לוקה, שהרי אכל כזית תרומה. והואיל ואכלו בשיעור פרס הוה ליה כאילו אכלו בעינו, ולוקה עליו משום תרומה, יש למה שנגע דין תרומה שתפסל במגעו. ולעולם בשאר איסורין לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור.
<h2>דף לו:</h2>
דאורייתא. שילקה עליו. אמאי פליגי. בפרק אלו עוברין [פסחים מ"ג ע"א] דאמרי על עירובו בולא כלום, דהא בכותח יש כזית בתערובת פרס. ומשני דליכא. משרף. גומע ואוכלו בעינו, שאינו מטבל בו, ויש בתערובתו כזית בשיעור פרס. אפילו הכי אינו לוקה עליו, דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאת אכילתן [שם כ"ו ע"א], ואין זה הכותח עשוי לאכלו בעינו אלא לטבל בו. אי משטר. שמטבל בו פת או בשר, כשאכל פרס בין הפת והכותח לא אכל כזית חמץ, ולעולם כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. והא דאמרינן [חולין ק' ע"א] דמדאורייתא חד בתרי בטיל, הני מילי מין במינו, אבל מין בשאינו מינו ואינו ניכר אזלינן בטעמ', כדאמרינן בזבחים פרק תערובת [ע"ט ע"א], והוא כזית בכדי אכילת פרס. והא דשתי קופות מיירי במין ושאינו מינו שאינו ניכר, כגון שנתערב הקמח. שתי מדוכות. ובהם תבלין מותרין, אע"ג דאיכא כזית בשיעור פרס.
אית דגרסי אלא מאי. ומסתברא דלא גרסי בהך אתקפתא אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר. ובפרק אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"א] נמי לא גרסינן ליה, דתבלין של תרומה אע"ג דנפול בקדרה של חולין כי אכל זית מהתערובת הוי רובא חולין, ולא שייך ביה למימר היתר מצטרף לאיסור. והכי מותיב, בשלמא לדידי דאמינא דכזית בכדי אכילת פרס דרבנן משום הכי מותרין, אע"ג דאפשר שיש בתבלין כזית בשיעור פרס לא אפשר למהוי פלגא דההוא זית מתבלין דתרומה, דנימא ביה היתר מצטרף לאיסור... דכזית בשיעור פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר. ומשני שאין כאן איסורא דאורייתא דתרומת תבלין דרבנן, ולעולם כזית איסור תורה בשיעור פרס אסור ולוקין עליו. ואית דגרסי ליה, ומפרשי דאתא לאשמועינן דאמרינן שאני אומר, אע"ג דהוו תבלין פלגא אמאי אמרינן שאני אומר, כל שכן דקשיא טפי, וגרסי אלא הנח וכו'. ובפירושי רבינו שלמה נמצא אלא הנח וכו', משום הכי נראה דגריס ליה. ובפרק אלו עוברין [שם] כתב רבינו שלמה במסכת נזיר גרסינן אלא מאי היתר מצטרף לאיסור עד כאן. שתי קופות וכו'. זה ביארתי לעיל.
<h2>דף לז.</h2>
בשלמא לדידי. האי בשלמא לא גרסינן ליה באילו עוברין, וגרסינן ליה הכא, דעיקרא דהאי הלכה היא כאן. וזה מעיד דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור היכא דהוו רובה חולין. והא דאמרינן הכא שאני אומר מיירי דרובה חולין נינהו, אע"ג דנפלה תרומה בקופה של חולין הוו רובה חולין, וליכא איסורא דאורייתא, דלא שייך הכא היתר מצטרף לאיסור. אלא לדידך וכו'. כלומר אע"ג דנפישי חולין היכי אמרינן שאני אומר בדאורייתא. וכתב רבינו שלמה והא דאותיב אביי מקפה דנפישי חולין, תיובתא בעלמא היא דקא מותיב, ולעולם הכי סבירא ליה דהיכא דנפיש איסורא הוא דאמרינן היתר מצטרף לאיסור, עד כאן. וכבר פירשנו לעיל דלא קשיא מידי, ומהלכה לא מוכחינן אלא דהיכא דנפישי חולין לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור. ואיכא מאן דגריס בשלמא לדידי דאמינא כזית בכדי אכילת פרס משכחת לה דנפישי חולין, אלא אי אמרת היתר מצטרף לאיסור כי נפישי חולין מאי הוי. ולא נהיר. ובכל הספרים נמצא גירסא קמייתא דגרסינן בשלמא לדידי דאמרי משום היתר מצטרף לאיסור ומשום דנפישי חולין.
טעם כעיקר. פירש רבינו שלמה בשלהי ע"ז דטעם כעיקר הוא טעמו ולא ממשו. ואע"ג דחזו ליה רבנן ממשרת ור"ע מגעולי גוים, מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והר"ם בנזיר פרק ה' [ה"ה] דטעם כעיקר הוא טעמו וממשו, שהוא אסור ולוקין עליו, כמו שנבאר. וקא מותיב לאוסופי אדרב דימי ולמימר דבכל איסורי תורה היתר מצטרף לאיסור. והשתא בעי למימר דאפילו בנזיר אין היתר מצטרף לאיסור. בתר דשני ליה הלין תיובתא דלאו טעמייהו משום היתר מצטרף, דבשאר איסורין ודאי אינו מצטרף קאמר, [דלא אתי קרא להכי דודאי] אינו מצטרף, ולטעם כעיקר הוא דאתא. שאם שרה. [והיינו טעמו] ולא ממשו כמו שנבאר. איסור עולם. איסורו של זה האיש אינו לעולם, שלאחר ל' יהא מותר. ויש היתר לאיסורו. איירי בגוף האיסור, שהיין שאסור לו מותר לו לאחר ל'. ואיסור עולם. איירי בגוף האיש. ויש היתר. איירי בגוף האיסור. כך פירש רבינו שלמה. ועיקר הפירוש דיש היתר לאיסורו איירי אפילו בתוך ל' יום, דומיא דאין איסורו איסור הנאה שהוא בתוך ל'. וקאמר שאם ישאל על נדרו יהא מותר במה שנאסר אפילו בתוך ל'. והאי ליתן טעם כעיקר הוא דאתא אביי הוא דמותיב הכי, משום דבברייתא מוקים האי משרת בהכי. ותלמודא הוא דלא שבקיה לסיומיה למילתיה ואותביה מעיקרא וכו'. ובתר הכי סיים אתקפתיה. והכי איתא באלו עוברין [פסחים מ"ד ע"א] והאי משרת להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה וכו'.
ר' אבהו כי קאמר. כלומר דהאי משרת אתא להיתר מצטרף לאיסור, אליבא דרבי עקיבא אמרה דאמר דבאיסורי נזיר היתר מצטרף לאיסור. וההיא ברייתא דמוקים האי משרת לטעם כעיקר היא רבנן. והכי מסיק באלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב]. בעינא. בלא צירוף פת צריך שיהא כזית (זית) [יין] מובלע בפת. ת"ק. משנה ראשונה דאמרה עד שישתה רביעית. וקמ"ל ר' עקיבא תרתי, חדא דבכזית חייב, ועוד שאעפ"י שהוא מובלע בפת חייב. מפת ומיין. אלמא בנזיר היתר מצטרף לאיסור. טעם כעיקר מנא ליה. הך אתקפתא לאו אביי קאמר לה, שאביי היה חושב דהך ברייתא דמוקים משרת לטעם כעיקר הוי אפילו טעמו ולא ממשו. כדאשכחינן לאביי דקאמר בפרק כל הבשר [חולין ק"ח ע"א] ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב. ולא אמרינן דחידוש הוא, שהיה דעתו דבבשר בחלב אסור אפילו טעמו ולא ממשו. ודחי רבא דרך בישול אסרה תורה, שלא אסרה תורה אף בבשר בחלב אלא טעמו וממשו, כלומר שיתבשלו יחד, ויתערב בו ממש האיסור. הילכך אליבא דרבא ואליבא דהלכתא האי טעם כעיקר דמרבו רבנן ממשרת הוא טעמו וממשו. ובעי רב אחא מנא ליה לרבי עקיבא הא, דאע"ג דחזי מיניה היתר מצטרף לאיסור, ההוא לא שייך למימר היכא דרובה חולין כדפרישנא.
<h2>דף לז:</h2>
ושני דחזי ליה מגעולי גוים. וההיא שיטה דאלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב] דחזי ליה [ברישא מבשר בחלב] דחידוש הוא, ההיא שיטה כולה אביי קאמר לה, דס"ד דטעם כעיקר הנזכר בברייתא דחזינן ממשרת, הוא טעמו ולא ממשו, והיה חושב דדברי הכל הוא, דטעמו ולא ממשו דאורייתא. ובעי ר' עקיבא מנא ליה הא, ומשני מבשר בחלב דטעמא בעלמא הוא ואסור. דקס"ד דבשר בחלב שאסרה תורה אפילו טעמו ולא ממשו. ודחי דחידוש הוא דאי תרו לבישרא בחלבא כוליה יומא שרי, כלומר אע"ג דיהיב ביה טעמא מותר מן התורה. וכי מבשל ליה בשולי אסור, קס"ד אעפ"י שלא יהא בה טעם כלל. ושני דמגעולי גוים חזי ליה, שהיה חושב שאסרה תורה אפילו טעמא בעלמא. וכד אשכח אביי מתניתין בכל הבשר דקאמרה דבשר בחלב אם יש בנותן טעם אסורה. ודעת אביי שאסורה מהתורה. ואי לא מותרת, קאמר אביי ש"מ דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, דגמרינן מבשר בחלב, ולא אמרינן דחידוש הוא, דאי חדוש הוא, אע"ג דלא יהיב טעמא נמי, כלומר הא דאמרינן בעלמא דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, לית לן לאגמורי אלא מבשר בחלב, שהרי אינו אסור אלא אם כן נתן בו טעם, ואין כאן שום חידוש, שאם היה חידוש אפילו לא יהיב ביה טעמא יהא אסור אם נתבשל, כמו שהנחנו בפרק אלו עוברין. ושני רבא דהאי אסורה דרבנן הוא, שלא אסרה אלא דרך בשול, כלומר שיתבשל שם עד שיהא בו טעמו וממשו. וטעמו ולא ממשו בעלמא לאו דאורייתא. תדע דהכי פירושא דמילתיה דרבא, דהא רבא קאמר באלו עוברין אמור רבנן בטעמא מין ושאינו מינו, ולא פליג בין בשר בחלב ושאר איסורין. אלא ודאי כל טעם בלא ממש אינו אסור אלא מדרבנן. וטעם כעיקר שדברו בו חכמים ור' עקיבא, דמר חזי ליה ממשרת ומר מגיעולי גוים, לאו טעמו ולא ממשו הוא כדקאמרת, אלא טעמו וממשו הוא. וא"ת והא רבא קאמר בגיד הנשה [חולין צ"ח ע"ב] גבי זרוע בשילה זהו היתר הבא מכלל איסור, זהו למעוטי טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי. ואסיקנא בההוא פרקא דזרוע בשילה הוא ששים באיל, וקרי ליה טעם כעיקר. ומשמע הא בחולין מותר. זה אינו כלום, דודאי ששים מותרין מן התורה בין בקדשים בין בחולין. וההוא טעם כעיקר הוא טעמו וממשו. והכי פירושא, התורה התירה הואיל ואעפ"י שהזרוע הוא אסור לזרים ונתבשל עמו, אפילו היה בקצתו טעם הזרוע וממשו. שאם היה הזרוע יוצא חוץ לרוטב אפשר שיהיה במקום החתך טעם הזרוע וממשו, שהרי הזרוע והאבר הנוגע בו הם חוץ לרוטב. והואיל ואין שם רוטב שיערב מה שיוצא מהזרוע בכל הקדירה אפשר שיהיה במה שנוגע בזרוע ממש האיסור, ואפילו הכי התירתו תורה. ואף בחולין אסור. והאי דנקט קדשים משום דבקדשים איירי, ולגבי ששים ליכא חילוק בין חולין וקדשים. ואע"ג דאסיקנא דבשר בחלב אינו אסור מן התורה אלא בטעמו וממשו, וודאי איכא ביה חידוש, ומשום הכי לא חזינן מיניה טעם כעיקר לא לרבנן ולא לר' עקיבא, דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא אע"ג דאית בבשר טעמו וממשו מותר מן התורה ואי מבשל ליה בשולי אסור מן התורה כי אית ביה ממשו. תדע דהאי שיטה דהכא אליבא דרבא היא, דהאי טעם כעיקר טעמו וממשו, וההיא שיטה דהתם היא אליבא דאביי. וההוא טעם כעיקר הוא טעמו ולא ממשו, דהתם לא תמצא שום אמורא אלא אביי בראש השמועה, ומשמע דכולא שקלא וטיריא איהו אמר לה. והתם קאמר גיעולי גוים לאו טעמא בעלמא הוא. והכא תמצא [אחרינא], ולא נזכר [טעמא בעל]מא, וקאמר אמר ליה רב אחא לרב אשי וכו'. וקאמר נפקא ליה מגיעולי גוים דכתיב כל דבר אשר יבא למימרא דאסירי. וכן הוא דעת הר"ם שכתב בנזיר פרק ה' [ה"ה] דטעם כעיקר הוא טעמו וממשו. וזהו הפירוש האמיתי בכל השמועות בלא ספק.
מותר. דגמרינן מנבילה שאינו לוקה עליה אלא בראויה לגר. בת יומא. ולא פגמה. ורבנן סברי דאפילו בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. הכי מסיק באלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב]. נשמע. כלומר היכי אמר רבי אבהו דלרבי עקיבא בכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר לליף כל התורה מאיסורי נזיר. כאחד. דבתרוייהו אשמעינן דהיתר מצטרף לאיסור. פסולה היא. החטאת. כחמור. שאם יגעו שלמים בחטאת, נאכלים כדין חטאת. אלמא בחטאת נמי היתר מצטרף לאיסור. ורבנן להיתר. כלומר לרבי עקיבא דמוקים תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור הוה ליה למילף מינייהו דצריכי. וליתו קדשים מיניה. דקדשים מחולין גמרינן, דהא דאמרת דנזיר חמור שכן אסור בחרצן לאו כלום הוא, דודאי קדשים חמירי, ואית לן למיגמר מיניה. הילכך הוו להו שני כתובין הבאין כאחד. ורבנן וכו'. כתב רבינו שלמה שזה טעות בספרים. ואית דגרסי [ליה] וקאמר דשאר קדשים לילפו מיניה דהיתר מצטרף לאיסור, אבל מחולין לא קאמר דחולין מקדשים לא גמרינן. ומשני דבקדשים עצמן לא אשכחן היתר מצטרף לאיסור, דקרא לא איירי אלא בטעם כעיקר שהוא טעמו וממשו, לא בהיתר מצטרף לאיסור. ורבינו שלמה גריס ליתן טעם לפגם הוא דאתא, שאם נגע בשר צלי דשלמים בבשר חטאת חי יאכל כחמור שבה, אע"ג דנותן טעם לפגם הוא. בזה אחר זה. והוא שיאכל הכל בכדי אכילת פרס.
<h2>דף לח.</h2>
רביעיות של תורה. כגון רביעית דם מן המת ורביעית שמן לחלת תודה ורביעית מים למצורע. ואליבא דרבנן דמשנה ראשונה דאזלי ברביעית אמרה. וסבירא להו כר' עקיבא דאית ליה היתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר. אוכלין. אף באוכל היתר מצטרף לאיסור. מידי אחרינא לא. משום דתנא דמשנה ראשונה לא מדמה איסורי נזיר לשתיה, דקסבר דשתיה אזלינן לרביעית ובאוכלין בכזית. הילכך אע"ג דבשתיה היתר מצטרף לאיסור לא אמרינן הכי באכילה. כך פירש רבינו שלמה.
<h2>דף לח:</h2>
ת"ק. היינו משנה ראשונה. לשתיה. דאע"ג דלשתיה אזלינן לרביעית, באכילה אזלינן בכזית, דאינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית, דברי הכל היא. ור"ע. סבר דבשתיה אזלינן נמי בכזית ולא ברביעית. והלכה כמשנה ראשונה. וכן פסק הר"ם פרק ה' [נזירות ה"ב]. על זה. שאם אכל לחים ויבשים והתרו בו על כל אחד ואחד לוקה שתים. וענבי. אע"ג דתרוייהו היתר נינהו לוקה שתים. זג חרצן. לוקה שתים. האי פלוגתיה דאביי ורבא הוא בפרק כל שעה [פסחים מ"א ע"ב] גבי אכל נא ומבושל וגבי אכל זג וחרצן, ובמנחות פרק כל המנחות גבי המעלה שאור ודבש [נ"ח ע"ב]. ובכל הספרים נמצא דרבא אמר לוקה שתים ושלש. ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. ולישנא קמא דחדא מיהא לקי, ולישנא בתרא דחדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה, כלומר שאינו כולל אלא ענין אחד. וכאן נמצא בספרים בהפך אלו השיטות, דאביי אמר לוקה שתים ושלש, ורבא אמר אינו לוקה אלא אחת שאין לוקין על לאו שבכללות. ורבינו שלמה גריס הכא כי התם, דרבא אמר לוקה שתים ושלש ואביי אמר אינו לוקה אלא אחת וכו'. והר"ם ז"ל גריס בכולהו דאביי סבר לוקה שתים ושלש ורבא סבר אין לוקין על לאו שבכללות, דהא מסקינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות [ס"ג ע"א] ובכריתות פ"ק [ד' ע"א] שאין לוקין על לאו שבכללות. ופסק כלישנא קמא דחדא מיהא לקי, דהא קאמר הכא בהדיא חדא מיהא לקי, כמו שכתב בספר המצוות בשורש ט'. לוקה שתים, משום מכל אשר יעשה מגפן היין. דלא יאכל דסופיה דקרא אכולהו קאי, והוי כאילו אמר לא יאכל מכל אשר יעשה מגפן היין, ולא יאכל חרצן ולא יאכל זג. כללות. שכולל איסור כולן. וברייתא דלעיל דתני לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו הכי קאמר אפילו לא אכל אלא אחד מהם לוקה, אבל אם אכל שתיהן אינו לוקה אלא אחת. והעיקר דאינו לוקה אלא אחת מזג או חרצן קאמר, אבל זג וחרצן לוקה שתים, כרבנן דמתניתין. וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, וכדתניא בברייתא. ורבא לא פליג אלא אכל [אשר] יעשה מגפן היין שלא דברו ממנו במשנה ולא בברייתא. וכן דעת הר"ם שפסק בפרק ה' [נזירות ה"ח] לוקה חמש ולוקה שש.
דכרוס. כלומר היה יכול למנות שש לאוין אם אכל גם כן ענבי דכרוס. ואם אכל דבין הבינים, כדאמרינן לעיל [ל"ד ע"ב] ועד זג לאתויי דבין הבינים. ותמיהא לי והלא אלו בכלל חרצן וזג שזכר הם, ואיך יש מלקות על אלו בעצמם. משום הכי נראה דלאו שיורא דלאו בפני עצמו הוא, אלא שהיה יכול לומר אלו במקום זג ובמקום חרצן, והיה בהם מלקות גם כן, והוי רבותא טפי. הכי נמי שייר לאו ששי דהוי רבותא טפי. לא תניא חמש. בברייתא אלא לוקה סתם.
<h2>דף לט.</h2>
ומותיב אם כן מאי טעמא אותביה רב פפא. ומשני דרב פפא תנא ליה חמש בברייתא כי היכי דנהדר ביה. דסבר שלא היתה בידו של אביי אלא סברא בעלמא, ולא רצה לחזור שכך היה מקובל מרבותיו. אבל בברייתא ליכא אלא לוקה סתם. דע והבן כי לאו שבכללות הוא על שני פנים, האחד שלאו אחד הוא כולל איסורים רבים, כגון דאתו תרי תלתא איסורי מחד לאו, כגון לא תאכלו על הדם [ויקרא י"ט] דדרשינן מיניה בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ג ע"א] חמשה ענינים, ואמר ר' חייא על כולם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות. ודומה לאלו הפנים לאו דמכל אשר יעשה מגפן היין שכולל זג וחרצן ויין, אם היה בו לאו מבואר. והפנים השניים שאיסורין הרבה כתובים בפסוק עם לאו אחד או בראשם, כגון לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך [דברים י"ב]. וכן גם כן אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל [שמות י"ב]. וכי אם צלי אש הוא מהפנים הראשונים, אם היה כתוב בביאור אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש שכולל שלא לאכלו נא ומבושל. או שיבא הלאו אחר פרט האיסורין, כגון כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו [ויקרא ז']. וכן גם כן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו [שם כ"ג]. והנה התבאר תכלית הביאור פרק קמא דכריתות [ד' ע"א] דדבר פשוט הוא שאין לוקין על לאו שבכללות אם לא העידו החכמים שיש בפסוק דבר מיותר שלא היה צריך לאמרו כי אם לחלק האיסורין, שאז ילקה על כל איסור ואיסור, כדמשני התם, כדאקשה לר' אילא ולרבי יצחק דקאמרי שאוכל לחם וקלי וכרמל לוקה שלש, ואוכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה שלש, והא אין לוקין על לאו שבכללות, ומשני שאני התם דמייתרי קראי. ובפנים הראשונים, שהם כשיצא מפרט אחד איסורים רבים שלא פרטן הכתוב, לא מצאנו בשום מקום שנצא מהכלל המקובל שאין לוקין על לאו שבכללות, שהרי אין שם דבר מיותר בלי ספק, שהרי חסר מהפרטים. אבל בפנים השניים נצא לפעמים מכלל המקובל כשיעידו עליו החכמים בעלי הקבלה. וכאשר לא יעידו עליו, כמו אל תאכלו ממנו נא ובשל וכו', שלא זכרו החכמים בעלי הקבלה כלל בזה שיבא לחלק, לא נצא מהכלל המקובל בידינו אין לוקין על לאו שבכללות.
והנה נחלקו אביי ורבא בזה הענין, אביי סובר שלוקין על כל לאו שבכללות באיזה מן הפנים שיהיה, אם הנם מן הפנים הראשונים או מן הפנים השניים. על כן אמר בזה שלוקה שתיים, אחד אלא תאכלו ממנו נא ואחד שעבר כי אם צלי אש. וכן אמר שנזיר שאכל חרצן לוקה שתים משום חרצן לא יאכל ואחד מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל. ורבא סובר כמו שכתבנו כי על זג לוקה אחת ועל חרצן אחת, כמו שהעידו בעלי הקבלה, כדתנן במתניתין ובברייתא. אבל אינו לוקה משום מכל אשר יעשה מגפן היין. ונראה דלא גרסינן גבי זג וחרצן בפרק כל שעה [פסחים מ"א ע"א] איכא דאמרי חדא לא לקי אלא חדא לקי, דהא הכא אמרינן בהדיא אינו לוקה אלא אחת. ובמה שנעמד על הכלל המקובל שיהיה לאו שבכללות ללישנא קמא לוקה בו אחת, וללישנא בתרא אינו לוקה כלום דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה. בזוג. של בהמה. פורצן. משמע גרגיר, כמו האי פרצידא דתותי קלא במסכת תענית [ד' ע"א]. ועיצורין. מה שעוצר בידו שיצא המשקה. דמתרגמינן ואסחט [בראשית מ'] ועצרית. ור' אלעזר כר' יוסי סבירא ליה, דאמר שני חרצנים וזגן. סותר ל'. בין בנזירות מרובה או מועטת, דאין גידול שער פחות מל' יום.
<h2>דף לט:</h2>
תער. לא יעביר. תלש. שתלש בידו מעיקרו. מרט. שסך על השער בסם שעוקרו מעיקרו. שפשף. שפסק השער ולא תלשו מעיקרו. גדל פרע שער. משמע שלא ישירנו בשום דבר. והכתיב קדוש יהיה. דמשמע שלא ישירנו בשום דבר. עשה. דהכי משמע קדוש יהיה גדל פרע ולא יעבירנו בתער, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ולאו לשאר מעבירין אתא. אחרונה. אחר מלאת שמגלח ראשו, ולא כתיב ביה תער אלא וגלח את ראשו.
<h2>דף מ.</h2>
מחמור. שהרי מצורע חמור, שמגלח כל שערו. אינו צריך. לאוקומי האי תער לתגלחת מצוה, דמגופיה דקרא משמע, דכתיב עד מלאת, ומשמע הא במלאת יעביר תער. רבינו שלמה גריס והכתיב תער לא יעבר כלומר האי תער גבי איסור גילוח כתיב ולא גבי מצות גילוח, וקשיא בין לר' בין לת"ק. ולדידהו הוה ליה למיכתביה גבי גילוח מצוה, דהא יתירא הוא. ומשני דלעולם לגילוח מצוה אתא, והאי דכתביה לתער גבי איסורא, לעבור עליו בשני לאוין, משום תער ומשום מעבירין. ואית דמפרשי דלר' תער דוקא, וגרסי והא כתיב קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומשני ההוא לעבור עליו בעשה ולא תעשה, כדאקשינן לעיל לר' יונתן, ולר' מותיב.
ללקות. שאם גלח שער בתוך מלאת שילקה. [לעכב בשתים]. שאם הותיר שתי שערות שלא גלחן לא עשה כלום, אבל חדא לא מעכבא. ולסתור. ר"ל אם גלח תוך מלאת אינו סותר עד שיגלח רוב שערו. כל המעבירין. השער, שסותר אם העביר הרוב. כעין תער. כלומר שהעביר רוב שער ראשו סמוך לעיקרו. ומיהו בכל מעבירים נמי סותר. במצורע. דלא כתיב ביה. בגופן. דכתיב והניף הכהן [במדבר ח'] את הלוים תנופה.
<h2>דף מ:</h2>
בדלות. שאינו עולה ויורד, אלא קרבנו קבוע הוא בין לעני בין לעשיר. אי אפשר. אלמא פשיטא ליה דמצורע בתער. והדר וכו' לא יליף. דקשיא ליה מה להצד השוה שבהן שאין קרבנן בדלות. אליבא [דרבנן]. דמוכחי בהדיא מזקנו דמצורע בתער. ומשום הכי נמי פשיטא ליה. הא רבי אליעזר. דלית ליה ההיא ברייתא, דהא סבר דמקיפו חייב אפילו במלקט ורהיטני. אלמא לית ליה ההיא ברייתא. דתנן. במכות [כ' ע"ב] גבי הקפת הראש. חייב. דאית ליה לר' אליעזר גזירה שוה דלא תשחית. וקסבר דמלקט ורהיטני גלוח והשחתה נמי עבדי, ומש[ום הכי] קאמר דבאלו חייב ובמספרים פטור, הכי מסיק במכות [כ"א ע"א]. מאי טעמייהו דרבנן. דאמרי דמצורע והקפת הראש בתער ולא בדבר אחר. זקנו. דכתיב גבי מצורע וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו. ומה ת"ל זקנו, הרי הוא בכלל כל שערו. לא יגלחו. בכהנים כתיב. ואם היה כהן מצורע יכול שלא יגלח הזקן, ת"ל וגלח את זקנו, דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה. הילכך הואיל ואתא למישרי במצורע הגילוח הנאסר לו אם לא היה מצורע, ואותו גילוח הנאסר לו אינו אלא בתער, ש"מ דגילוח מצורע אינו אלא בתער. ומכולן. דבתער יהיה הגלוח הנאסר לו כדקאמרת. גילוח. הוא תער או מספרים. ודרך לגלח בהם. השחתה. היא בתער או במלקט ורהיטני. וגבי כהנים כתיב גילוח, וגבי ישראל כתיב השחתה. וגמרינן הא מהא. הילכך אינו אסור לא לישראל ולא לכהן אלא גלוח שיש בו השחתה.
<h2>דף מא.</h2>
מצוה. גבי מצורע. והאי דכתיב זקנו למשרי תער לאו למעוטי הוא אתא אלא למישרי אף תער. מדלא כתיב תער בההיא, גבי מצורע ודאי לא מרבינן ליה מרבותא דזקנו. דהשתא אתה יכול לקיים שניהם, לא יגלחו אתא לתער, ועשה דמצורע אתא למלקט ורהיטני. ומדדרשינן זקנו למשרי מה שאסור לשאינו מצורע ש"מ דגילוח מצורע אינו אלא בתער. הילכך אי אתה יכול לקיים העשה ולא תעשה.
<h2>דף מג.</h2>
המעזיבה. השידה... טומאה... הטומאה מאהלת תחת תקרת מעזיבת השידה. ופרע. וסתר גג השידה והוא המעזיבה. ונכנסה שם הטומאה מדעתו, דאי לא אנוס הוא, ולא לקי אם לא נשתהה שם כדי השתחויה כמו טמא למקדש. גוסס. ואינו מטמא עד שתצא נפשו. הר"ם ז"ל פסק כרב יוסף באבל פרק ג' [ה"ו] ובנזיר פרק ה' [הי"ח]. משום דסתם מתניתין כותיה שייכא. דלרבה נמי מתניתין פליגא אדרב הונא. ואפשר דסבירא ליה כסתם מתניתין, ומילתא דרב הונא היא דקאמר. הילכך כל שלא בחבורין לוקה משום משום טומאה. ומשום ביאה בחבורין אינו לוקה על ביאה, דהא מחולל הוא, אלא אם כן חלו שניהם כאחד. ומיהו איסורא מיהא איכא, דבברייתא לא אמר אלא יכול יהא חייב. וכל כהן בזמן הזה שמטמא לקרוביו צריך להזהר שלא יטמא לאחרים בעוד שהוא מטמא לקרוביו. והכי גרסינן בתורת כהנים פרשת אמור אל הכהנים, לה יטמא, ולא לאחר עמה. והאי קרא בכהן הדיוט כתיב. והא דגרסינן באבל רבתי [שמחות פ"ד הט"ו] היה עומד [וקובר את מתו, ע]ד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור' עקיבא פוטר. ההיא ברייתא משבשתא היא, וודאי שיטה דגמרא משמע הכי, תדע דקתני דניטמא בו ביום ר' עקיבא פוטר, והכא עביד מילתא פשיטא דשלא בחבורין חייב. והראב"ד כתב מהא דהכא דמשמע דאיכא איסורא, מיירי בכהן גדול שאינו מטמא לשום מת, דהאי לא יחלל בכהן גדול כתיב. ואפילו גרסי' נזיר כגירסת רבינו שלמה כהן ונזיר, גבי טומאה כי הדדי נינהו, כדכתבינן לעיל. והא דאבל רבתי דקא תני שקובר אחרים עם מתו מיירי בכהן הדיוט שמטמא לקרובים, והואיל ומטמא לקרובים מטמא למת אחר לכתחלה ע"כ. וודאי הא דסיפרא מפקא מהך דהכא, דקתני בהדיא לה יטמא ולא לאחרים עמה, שהטומאה לא הותרה מכללה בשעה שמת [קרובו], אלא נדחית לגבי אותו קרוב. ומשום הכי קתני ולא לאחר עמה. ואפילו תימא דהא דאבל רבתי מתרצתא היא... ופליגא אהא דסיפרא, בשל תורה הלך אחר המחמיר. והר"ם הביא הא דסיפרא באבל סוף פרק ב' [הט"ו], ודחה ההיא דאבל רבתי. וכן עיקר. מחייב. דקסבר שאין לו ליטמא אף לקרוביו אלא עד שיסתם הגולל. פוטר. דקסבר שיש לו ליטמא לקרוביו כל אותו היום, וכל זמן שמטמא לקרוביו אינו לוקה על הטומאה. וכבר כתבנו דהאי ברייתא לאו הילכתא היא.
להחלו. לשון חלל, חייב הוא דהי[ינו] שמת, ואעפ"י שהוא גוסס אינו לוקה אם עומד שם. במותם. בנזיר כתיב. והוא הדין לכהן. משמעות דורשין. כלומר לא פליגי במידי, אלא האי חזי ליה מהאי קרא ומר חזי ליה מהאי קרא. אפילו גוסס. לוקה משום חילול, דגוסס כחלל הוא, דרובן למיתה [גיטין כ"ח ע"א]. האדם. מתניתין היא באהילות פ"ק [מ"ו]. מגויד. חתוך, לשון גודו אילנא [דניאל ד']. לענין טמויי. וילקה כהן העומד שם משום לא יטמא. הא אתחיל. ולוקה משום לא יחלל. והלכה כר' יוחנן, ודברי הכל הוא שאינו לוקה כלל, ויכול לעמוד כהן בבית עד שימות [מ"ז ע"ב]. בנגען. שנזיר וכהן אין מתחללין אם נגעו בזב ומצורע.
<h2>דף מג:</h2>
של אביו. של כהן... ואעפ"י שהראש בצד הגוף, דהואיל ונקטע הראש, הואיל ואינו שלם הוי כחסר. ואביו. חד מהקרובים נקט והוא הדין לאידך. בפקתא. בקעה. דערבות. כך שמה, ומקום גנבים הוא. מת מצוה. שהרי מצאו מת. באחריני. דאפילו כהן גדול ונזיר מטמאים למת מצוה, כדדרשינן [מ"ז ע"ב] לאביו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. וכל שכן אם אביו הוא מת מצוה שמטמא לו כהן הדיוט משום מת מצוה, ולא משום אביו הואיל ונקטע ראשו. איזהו מת מצוה. שכהן מטמא לו. שאין לו קוברים. שאין שם אדם שיתעסק בקבורתו אלא הוא. קורא. כלומר אם זה שמת הוא קרובו, והיה קורא לבני אדם כל כך שאם יקרא להם יענוהו ויעשו מצותו, אין זה מת מצוה ואין הכהן מטמא לו, אלא יקרא [הכה]ן להם שיבאו לקברו והם יתעסקו בקבורתו. והאי אית ליה ברא. גביה שאם היה קורא האב יענהו הבן, ונמצא שאין זה מצוה, ואין לו להטמא בו משום מת מצוה. בארחא. דליכא קרובי אחריני גביה. כמי שאין לו קוברים. אלא הוא דמי, ויתעסק הוא בקבורתו משום מת מצוה, אם בני אדם שקרא להם שיבואו ויתעסקו בקבורתו אינם רוצים לקברו. ומשום הכי קרינא ליה מת מצוה, דסתמא דמילתא שלא ישמעוהו או לא ירצו לקברו שאר בני אדם העוברים בדרך. ומיהו כי קא אמינא דמטמא לו משום מת מצוה אחר שקרא ואין שם מי שיענהו או אין שם שיבא לקברו. תדע דהיכא דשמעי ליה אינשי אם אינם רוצים לקברו שמטמא, דגרסינן ביבמות פרק האשה רבה [פ"ט ע"ב] התם נמי כיון דלא ירתי לה קריה ולא ענו לה. ובספרי גרסינן בהדיא שהכהן קורא לאחרים שיבאו לקברו. והכל אחד כמו שפירשנו.
מחסר פורתא. לא מטמא. והאי מחזר דקאמר הכי קאמר, קודם שיטמא יחזר וידע אם חסר ממנו אפילו עצם כשעורה, אבל אם לא חסר ממנו כלום אעפ"י שחסר משלימותו שנקטע מטמא לו. ר' יהודה היא. דקסבר דמטמא לאבר מן המת של אביו אחר שמת. ומאי מחזר על עצם כשעורה דקאמר, דבעי שיהא האבר שלם, ולא יהא חסר אפילו עצם כשעורה. לאבריה. אית דמפרשי אעפ"י שהאבר שלם, ובסיפא דמוקמינן להא כר' יהודה, ברייתא קמייתא דתני אבל מטמא לאבר מן המת, והוא ששדרה וגולגולת ורוב בנין קיים קאמר. ואית דמפרשי ואינו מטמא לאבריה אם חסרו, אבל אם לא חסרו מטמא, כדקתני ברייתא דלעיל. נצל. לחלוחית היוצא מן המת. תרווד. כף. רקב. מה שנרקב ונבלה מן המת. רוב בנין. הירכים שהם רוב גובה בנינו של אדם. רוב מנין. האברים, שהם רמ"ח. ואמרת. אמור אל הכהנים ואמרת, קאי נמי אמצות עשה דלה יטמא, והוסיף לך הכתוב טומאה אחרת שמצוה להטמא לה, והיינו רוב בנין והנך.
<h2>דף מד.</h2>
של אחרים. של שאר קרובים חוץ מאחותו. ר' יהודה. ופירושא דהני ברייתא בירוש' [פ"ז ה"א] דלא פליגי. בזמן שהוא שלם. כלומר אפילו מת עכשיו לא היית מטמא לו אם לא היה שלם, וכל שכן עכשיו שיש [כמה] ימים שמת ואפילו היה שלם לא היית מטמא לו, דלדברי המיקל יותר אין לו להטמא משלשה ימים [ואילך] כדאיתא באבל רבתי [שמחות פ"ד ה"י]. הר"ם ז"ל פסק באבל פרק ב' [הט"ו] כרב, דמעשה רב, וארבעה זקנים הכי סבירא להו. והרי"ף פסק כר' יהודה. גרסינן באבל רבתי וכו', הר"ם ז"ל פסק כר' יהודה משום ר' טרפון. סותרת. כל מה שמנה מימי נזירותו. סותר. אם נטמא. ואם גלח סותר ל' יום. ואם שתה יין אינו סותר כלום. מכללו. מכלל איסורו, שאינו מותר אפילו ביין מצוה. תגלחת מצוה. דמצורע. דכתיב במצורע וגלח את כל שערו, והדר אמר את ראשו ואת זקנו למדרש דאפילו נזיר מצורע מגלח. יין מצוה. כגון דאמר שבועה שאשתה, וחזר ואמר הריני נזיר. מטמא. שהמטמא הנזיר אינו עובר בלאו, מדלא [כתיב] וטמאו לו ראש נזרו. מגלח. שהמגלח עובר בלאו, דיעבר בלא וי"ו כתיב, ויכלת למקרי יעביר בחירק או יעבור בחולם. גידול שער. דכתיב גדל פרע, והיינו שלשים יום.
<h2>דף מז.</h2>
לקרוביהן אבל מטמאין למת מצוה. כדמוכח בגמרא. שאין מביא קרבן. אם נטמא למת, הילכך יטמא הוא למת מצוה. ואל יטמא הכהן, שבמקום טומאה חמור נזיר שהרי מביא קרבן. שעה. דסתם נזירות ל' יום. ואפילו קבל עליו נזירות לעולם, קדושת שעה היא שהרי עד שגדל וקבל עליו נזירות לא חלה קדושתו, וכהן חלה קדושתו ממילא משעה שנולד.
<h2>דף מח.</h2>
בביאה. היינו טומאת אהל. ובהמה לית לה טומאת אהל. וכיון דבנפש אדם מיירי ובסתם דמשמע בין קרובים בין רחוקים, אייתר ליה אביו ואמו לדרשא.
<h2>דף מח:</h2>
עד. כלומר אעפ"י שלא נאמר לאביו ולאמו יש לי לדונו מקל וחומר. הרי שהיה הולך. הנזיר. ואע"ג דאזיל למצות עשה שיש בה כרת אפילו הכי מניח הכל משום מת מצוה. אמרת. כלומר בקרא כתיב לא י[טמא]... אלא הכי קאמר יכול יטמא.
<h2>דף מט:</h2>
כראוי. כדי שיוכל לחיות אעפ"י [ש]אין עליו כזית בשר. חצי לוג. שתי רביעיות. על עצם כשעורה. על מגעו ועל משאו ולא על אהלו.
<h2>דף נ.</h2>
שלא נתקשרו. מטמא על כולו, ולא על אבריו, דלא הוי אבר חשוב. רובע. קב עצמות, ואעפ"י שאין עליהם בשר כלל נזיר מגלח עליהן. שקרש. שנימוח הבשר ואחר כך נקרש. מיחל. שיצא מן המת כמין מים. והרתיח. וקרש על ידי רתיחות. כל הני אקרו נצל, דהוי כבשר המת. דלא ידעינן. אי הוו מן המת. בסתם. דידעינן דמן המת קאתי, אבל לא ידעינן אי מבשר הוה אי מכיחו וניעו.
<h2>דף נא.</h2>
בכסותו. לפי שנעשה תערובת לאותו רקב. וכן רצפה של לבנים. גלגלין. שנתגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה ונרקבו, וכרקבון אחר דמי. והרקיבו. זה בעצמו וזה בעצמו. גלגלין. ואין לו תורת רקב. ליגזז. בשעת מיתה, כגון שהיו גדולים כל כך שהיה ראוי לגזזו. מן העקב. ממרגלותיו, דהיינו ממתניו ולמטה. זיל הכא. איכא למימר דילמא בעי חצי זית, דכל חד וחד אתא דרך עקב. חד אבר. במרגלותיו. במעי אשה. ומתה. מפרש פריש. מופרש ועומד הוא.
<h2>דף נא:</h2>
במעי אשה. שנבעלה סמוך למיתתה. לא אתצור. עובר. פירשה. פרש שבתוך הגוף, והיינו רעי, והוא הדין באיש. אינה מתקיימת. האכילה. חיותא הוא. וכגופה דמי. מי דקלים. דליכא [גלגלון]. [וסכיא נשא]. להשיר שיער, [דאפילו] עומד ליגזז ליכא גלגלון. ושלקו. לאחר מיתה להפשיט עורו ולהוציא כיחו וניעו, והם מיני הרקיקה. אין לו תורת רקב, לאותה טחינה, דרקב בעינן והאי לא ארקיב. תפיסה ושכונת קברות. בפרק בתרא [ס"ה ע"א]. שחסרה. כל שהו ואכלה, מי לקי עלה משום אוכל שקץ. שיעורא גמירי. לאוכל שקץ שלא ילקה אלא אם כן הוא כשיעור השקץ שאוכל, והרי חסר זה השקץ. או. דילמא הטעם שלוקה על שקץ כל שהו מפני שהוא בריה בעצמה, וזה אעפ"י שחסרה בריה היא דרובו ככולו.
<h2>דף נב.</h2>
בהם. בשרצים כתיב כל הנוגע בהם במותם יטמא. בכולן. שלא יהא טמא עד שיגע בכולן, דהיינו בשמונה שרצים. ת"ל וכל אשר יפול מהם אל תוכו יטמא. במקצתו. של שרץ אחד. בכעדשה. של שרץ הוי מקצתו ככולו, הואיל והזכיר בהם שרץ אחד, ששיעור בריה הוא כעדשה, והיינו חומט. ומדקאזלינן בתר שיעורו ש"מ שיעור בעינן ולגבי בעיין לא לקי. ודחי. נשמה. דחומט אין בו חיות אלא אם כן הוי בכעדשה, אבל בנמלה שיש בה נשמה וחיות בפחות מכעדשה תבעי. ובפרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] מסקינן דלא לקי אם חסרה, דאמר רבה רסק תשעה נמלים וכו'. עילאין. צלעות. שגירר. הבשר. באויר. שלא יהיו מטמאין באהל. שדרה. וכל שכן שאין שם רובע ממת אחד, ונמצא שאינן מטמאין באהל. ממנינא. דקא חשיב הנך ששה.
<h2>דף נב:</h2>
תלמודו. כלומר דבר זה סדור בפיו. נפשות. משמע אפילו משני מתים. שיניו. של ר' שמעון שהתענה על שסיפר על ר' עקיבא דרך גנאי דקאמר אם משמת. רובע. כלומר רובע קב שאמרו שמטמא באהל. צריך שיהא מן עצמים או משנים או משלשה. אבל בעצם אחד לא מטמא באהל. אחת. דלא פליגי, דכי אמרי ב"ש בשנים או בשלשה דוקא בהני דאיכא רוב בנין האדם מגובהו... דמחמיר. אבל לרבנן תבעי אי פליגי עליה בהא או לא.
<h2>דף נג.</h2>
מקצתן. של זקנים הראשונים. לכל. מטמא באהל, ואפילו לתרומה וקדשים ולנזיר ועושה פסח. לא לכל. לא לכולן. לנזיר ועושה פסח. שלא העמידו דבריהם במקום כרת, ונזיר כעושה פסח בכל מקום. כך פירש רבינו שלמה. שלישית. שלא אמרו הראשונים בפירוש בין בנזיר ועושה פסח בין בתרומה וקדשים. מפי חגי. הילכך הלכתא כותייהו.
<h2>דף נג:</h2>
אמאי לא. מגלח נזיר במגעו ומשאו. דקמח. שנשחקו דק כקמח. אין מגלח. במגעו ומשאו, דהא תני שיש עליו בשר כראוי. מגלח. דהא לא תני בסיפא גבי ואלו שאין מגלח אבר שאין עליו בשר כראוי. רביה. למגע ומשא. על פני. מדלא כתיב וכל אשר יגע במת [בשדה], ש"מ דמאהיל על פני המת המוטל בשדה. זה אבר. ועל פני א[כוליה] קרא קאי ואהל משמע. רובע. קב עצמות שמטמא באהל, כדתנן ואהל רובע עצמות אלא שאין הנזיר מגלח על אהלו.
<h2>דף נד.</h2>
בוקעת. שהמאהיל עליו טמא. ויורדת. שכל מה שיש תחת הקבר טמא ואעפ"י שאינו נוגע בקבר. וכל הנוגע. מדלא כתיב על פני בהאי קרא ש"מ דבנגיעה לחודה משתעי קרא. לפני הדבור. קודם מתן תורה, דקברי בני נח אין מטמאין באהל אלא בנגיעה, וקברי גוים דהשתא כלפני הדבור דמו שהרי לא ניתנה להם תורה. הנחלל. הנקצץ. למגעו. דהא כתיב [במדבר י"ט] כל הנוגע במת. והאי במת דנגיעה אתא לאשמועינן שמטמא במשא עצם כשעורה או אבר שיש בו עצם כשעורה. סככות. שיש טומאה תחת אחד מן הנופים, והם מובדלים זה מזה, או תחת אחת מן האבנים, ואין ידוע באיזה מקום הוא הטומאה, והלך הנזיר תחת אחת מהן. בית הפרס. שדה שנאבד בה קבר. ארץ העמים. שעשה נזירותו בארץ, ובתוך ימי נזירותו בא לארץ העמים, והואיל ועיקר נזירותו עשה בארץ אינו סותר את הקודמין. והא דאמרי ב"ה בפרק נזיר מגלח [י"ט ע"ב] הרי הוא נזיר כבתחלה, כלומר דסותר כל מה שעשה, התם שעשה כל נזירותו בחוצה לארץ. גולל. כסוי ארונו של מת. דופק. הארון שמונח בו [חולין ע"ב ע"א].
<h2>דף נד:</h2>
משום אוירה. והרי יש בה אויר, דמיירי בפתוחה למעלה, ומשום הכי מטמא. גוש. עפר, וקרקעיתה של שידה מפסיק.
<h2>דף נה.</h2>
זרוק. מהלך שאינו נח. טמאה. אלמא קסבר לא שמיה אהל, ואינו מפסיק בפני הטומאה. דלא שכיחא. ליכנס בשידה תיבה ומגדל. והא תניא. סייעתא היא. קרון וספינה ואיסקריא. מילתא דשכיחא והאי ברייתא ר' יוסי היא.
<h2>דף נז.</h2>
מגלחין. כלומר אחר ששלמו נזירותם. ומביאין קרבן. ששתקו הם או שנסתפק להם ולא הכחישוהו. אבל אם הכחישוהו אינו נאמן, דעד אחד בהכחשה לא מהימן [קדושין ס"ה ע"ב]. וכל שכן גבי קרבן, דאפילו איתא תרי סהדי שאומרים נטמא והוא אומר לא נטמאתי לא מייתי קרבן [כריתות י"ב ע"ב], דקרבן לכפרה אתי והאי גברא לא בעי כפרה. הא תלתא. והואיל והם שלשה אע"ג דהוו ברשות היחיד הוה ליה כרשות הרבים וספקו טהור. ראיתי. דלא הוה גביהון באותו רשות היחיד, וברשות אחר היה.
<h2>דף נז:</h2>
ואיני יודע. מכלל דלא הוה עמהון בחד רשותא. וקא עביד הקפה. דהא לא עביד תגלחת טהרה ודאי. באשה. מתניתין דשני נזירין מיירי בשתי נשים או שני קטנים שנדרן נדר ואינן מוזהרין בהקפה. בגדול. בגדולים. והיינו טעמא דמגלחין מספק, דקסבר הקפת כל הראש לא שמה [הקפה]. ודאי קסבר שמה הקפה. הילכך לא מצית לאוקומי מתניתין בבני חיובא. לדידך. לדבריך דקאמרת דמקיף את הקטן חייב. בנך מאן מקיף להו. בניך שהם מגולחין כל הראש כמו שמגלחין הקטנים, מי מגלחן. ושני ליה חובה, והיא אשתו של רב הונא. דקסבר אשה שהקיפה גדולים פטורה. תקברינון. קללן. דלדבריך דקאמרת דמקיף הקטן חייב, אפילו אשה איסורא עבדא וחייבת. אבל אנא אמינא דמקיף את הגדול חייב ואפילו אשה שמקפת. ומקיף את הקטן פטור, וכל שכן אשה. לא אקים. לא חיו בניו מפני הקללה. שמה הקפה. דבקטן הוא דפליגי, אבל בגדול כעין קטן שהיא הקפת כל הראש דברי הכל שחייב. ליתנהו בהשחתת זקן, דלית להו זקן. ליתנהו בהקפה. בדין הקפה. וקטן שניקף על ידי גדול חייב. ואשה שהקיפה אפילו גדול פטורה. דניקף מיחייב. שהוא גדול. מקיף מחייב. ואפילו אשה שהיא מקפת הגדול. מקיף לא מיחייב. ואפילו איש. והלכה כרב הונא. וכן פסקו הרי"ף והר"ם [פי"ב מהלכ' ע"ז ה"א] בין לחומרא בין לקולא, דמקיף את הקטן חייב ואשה שהיקיפה הגדול פטורה, כמו שכתב הרי"ף בואלו הן הלוקין.
<h2>דף נח:</h2>
כל גופו. כל שער גופו מיקל מעליו ומגלחן, ואפילו שער בית השחי ושער בית הערוה. בתער. לוקה במספרים מותר. כעין תער. שמגלחין במספרים סמוך לבשר.
<h2>דף נט.</h2>
לוקה משום שנאמר. וודאי מן התורה קאמר, דהא מקרא מוכח. ומשני דכי האי תנא סבירא ליה. ואין כאן תועבה. שהרי אין כאן יחוד ולא אתי לידי עבירה. בין הנשים. ואיכא ייחוד ואתו לידי עבירה. בתקוני אשה. שלא יכחול ושלא יפקס במיני צבעונים כאשה. והר"ם ז"ל פרק י"ב בהלכות ע"ז [הי"ט] פסק דהעברת שיער אינה אלא מדרבנן. וכן פסק הרי"ף. וכתב הר"ם שאם נהגו לגלחן מותר, דהאי איסורא דרבנן הוא משום שלא יבא לעבור לא ילבש גבר שמלת אשה, והתם אם נהגו האנשים ללבוש כבגדי הנשים והנשים כבגדי האנשים אין כאן לא ילבש גבר שמלת אשה, הכי נמי בהעברת שיער כי נהגו אין כאן שמלת אשה. תדע דכי נהגו מותר דגרסינן פרק מצות חליצה [יבמות ק"ח ע"א] לא עשה רגליו, כלומר לא השיר זקן התחתון, וקרי ליה רגל, אלמא למעלה מן הארכובה קרי רגל, ומשני לישנא מעליא נקט. ואי אסור בכל מקום מאי רבותיה דמפיבושת. אלא ודאי במקום שנהגו מותר, וטעמא דמילתא כדפרישנא, ובאתרא דמפיבושת נהגו. לפום סוגיא דשמעתא אינו אסור לאיש ללבוש שמלת אשה אלא שישב בין הנשים לת"ק, והוא הדין שאינה אסורה ללבוש כלי זיין אלא אם כן תשב בין האנשים. ואיש לא נאסר בתיקוני אשה אלא שישב בין הנשים לת"ק, דבלא ייחוד לא הוי תועבה. ולר' אליעזר אסורה אשה לצאת בכלי זיין למלחמה, ואסור איש בתיקוני אשה אפילו בלא ישיבה עם הנשים, דאפילו בלא יחוד איכא תועבה. לפי מה שכתב הר"ם בפרק י"ב [ע"ז ה"י] נראה שפסק כר' אליעזר בן יעקב, ואולי מפני שמצא בספרי עשית הטלמתאי שהיו מצווים בעשית אותה ע"ז, אם העושה הוא איש שילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ובפנינים כמותן, ואם היא אשה שתלבש שריון ותתזיין בחרבות, כמו שכתב בספר המצוות במצוה מ'. ואיכא מאן דפסק כת"ק. ובנזיר מותר להעביר שער בית השחי והערוה במספרים, דקסבר תער לא יעבר על ראשו בין בתער בין בשאר מעבירים, אבל בשאר גופו הרי הוא ככל אדם.
ולית הלכתא כותיה. משמע מהא דנזיר אסור לגלח שער גופו אפילו במספרים, וקסבר רב נחמן דשאר אדם במספרים מותר כרב. דלית ליה. שער בבית השחי והערוה, כלומר דמיחזי שהעבירן בתער, ובתער אסור אפילו לרב. אגב זקנה. נשרו ולא שהעבירן בתער. נגידא. מלקות. בית השחי. כשהפשיטוהו להלקותו. חברייא. תלמיד חכם הוא, שיודע שאסור להעביר [שער] בית השחי ובית הערוה. מהו לגלח. בית השחי והערוה. ואע"ג דרב אמר לעיל מיקל אדם כל גופו במספרים, לא נשען בדעתו ושאל רב חייא. קא גדיל. יותר מדאי ומצטער. גבול יש לו. לאותו שיער של בית השחי והערוה. נושר. אותו גידול שהוא יותר מדאי. הילכך לא מצער ואסור. בר פחתי. אדם גדול. מהו לחוך. מנזיר קאמר, לחוך בבית השחי והערוה כדי שיהא משירו בידיו. אסור. דהא לכך מתכוין. בבגדו מאי. אם מותר להתחכך הנזיר על שיער הערוה והשחי כדי שיהא נושר על ידי אותו חיכוך. מותר. הואיל ואינו נוגע בשחי אלא בבגדו. בתפלה. המתפלל מהו לחוך בבגדו על בשרו כדי שיפלו הכנים והפרעושים. ולית הלכתא כותיה. דהואיל ואינו נוגע בבשרו מותר. משמע הא בידו בלא בגדו אסור לחכך בבשרו משום כנים ופרעושים. והכי חזינן תשובה לקמאי מי שנטל ידיו והושיט ידו לבשרו אם נגע בדבר מאוס או בכנה יטול ידיו. ואיכא מאן דמפרש דהאי לחוך דתפלה נמי על גבי בית השחי והערוה קאמר, אבל בבשרו אפילו בכנים ופרעושים ליכא איסורא. וקמא עיקר, והכי חזינן תשובה לקמאי. מיהו הר"ם לא הביא זה בתפלה.
<h2>דף סא.</h2>
אין להם נזירות. אין נזירות חל עליהם, שאם נדרו בנזיר מותרין לשתות יין ולגלח ולהטמא. יש להם נזירות. שאם נדרו בנזיר נזירות חל עליהם. קרא. לרבויי עבדים. דהא כתיב בפרשה איש או אשה. דאמר קרא. גבי נדרים.
חומר. רבינו שלמה פירש כופה את עבדו שלא ידור בנזיר, ואם נדר בנזיר אחר כן כופהו לשתות יין כשירצה לעולם, ואפילו אחר כמה ימים ששמע. ואינו כופה אשתו. שלא תדור, כרבנן דאמרי בפרק הריני נזיר מן הגרוגרות [י"ב ע"ב] שאינו מיפר נדרה עד שנדרה. ואם נדרה אחר כן ולא הפר לה כששמע שוב אינו כופה שתשתה אלא נדרה נדר. [ס"ב ע"ב] חומר בעבדים. השתא מיירי שהפר להם כשם שמיפר נדרי אשתו, כלומר לעולם כדמפרש סיפא דמתניתין, ואין מיפר לעבדו לעולם כדקתני בסיפא דמתניתין היפר לעבדו יצא לחירות. משלים נזירותו. הכי גריס רבינו שלמה בלא וי"ו, כלומר אם הפר לעבדו נזירות שנדר אם יצא לחירות חייב להשלים נזירותו. נראה דעתו דעבד נמי אומר לו בלשון הפרה. ועיקר הפירוש כך הוא, שהאיש כופה את עבדו, אם עבדו נדר בנזיר אינו צריך להיות בלבו שיהיה מופר לו ויאמר לו דברים כשישמע שנדר או יעשה מעשים שענינם הפרת הנדר. אלא כופהו ומכריחו לשתות יין כשישמע אעפ"י שלא יכוין להפרה. שאין לשון הפרה לעבד, אלא מכריחו על כרחו, שהרי נפשו קנויה לו. ואינו כופה את אשתו, שהרי אין נפשה קנויה לו, וצריך לומר לה בבטול נדרה לשון הפרה ובכונת הפרה ולא בכפיה, שהרי אין נפשה קנויה לו, ובהפרה זכתה לו תורה ולא בכפיה. נמצא דאשה בהפרה ותבטל נדרה, ולא בכפיה בלא כונת הפרה. ועבד בכפיה ולא בהפרה. ואם הפר לו אינו מופר, שיצא לחירות ומשלים נזירותו, כדקתני בתר הכי.
<h2>דף סב.</h2>
באויר. שהוא כמו דבר הפורח באויר, שאין להם מקרא מפורש בתורה להתיר נדר. לאיסור. כשאינו מתחרט. להיתר. כשמתחרט. תרי כי יפליא כתיבי, כי יפליא נדר, כי יפליא לנדור.
<h2>דף סב:</h2>
היפר לאשתו. כלומר נדרי עינוי נפש. היפר עולמית. ואפילו נתגרשה. היפר לעבדו יצא לחירות. מיד. ומשלים נזירותו. דהואיל ואמר לו בלשון שאומר לאשתו, שהיא בת חורין, הוי משוחרר וצריך גט שחרור, דומיא דאמר לו רבו קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת או שהשיאו אשה בת חורין [גיטין מ' ע"א], דהואיל ואין עושין זה ואין אומרים זה אלא לבן חורין גלה דעתו שהפקיע שעבודו.
ומשלים נזירותו גרסינן. כלומר אם התחיל [נזירות קאמר שמשלים ימי נזירותו]... שהרי לא כפהו כשהיה תחתיו. אבל אם כפהו ואחר כך שחררו אינו חייב להשלים נזירותו. ואם אמר לו שלא ידור קודם שידור, אם נדר ולא כפהו כששמע, שוב אינו יכול לכפותו, דמאי דעביד קמי נדריה לאו [כפיה] הוא. כן עיקר הפירוש, ולכל מה שיוצא עבד מדין אשה יש טעם נכון, מה שאין כן לפירוש רבינו שלמה. וכן נראה דעת הר"ם ממה שכתב בנזיר פרק ב' [הי"ח] ובעבדים פרק ח' [הי"ז]. ולפירוש רבינו שלמה צריך לעיין מאיזה טעם עבד מיפר לו רבו קודם שידור ובאשה [לא] מהני, ומאיזה טעם אם הפר להם אחר נדרם לא הפר עולמית בעבד שגופו קנוי לו, ובאשה שאין גופה קנוי לו הפר עולמית. ואינו כופהו. משמע שנודר ומעריך בעל כרחו של רבו, ואעפ"י שיש בהם עינוי נפש. לא מיתסר באחריני. ולא מכחיש ולא מידי. מי לא עסקינן. מדפסיק ותני ואינו כופהו לנדרים ש"מ דאע"ג דמכחיש וחליש מקיים נדריו. צריך לכופו. כלומר שהנזירות חל עליו, כדאמרינן [ס"א ע"א] ואמרת לרבות העבדים, שצריך לכופו לשתות יין כי היכי דלא לכחוש. בנדרים ובשבועות. אם נשבע או נדר שלא ישתה יין בלא כפיה מותר, שאין השבועה והנדר חלה עליו. דאמר קרא. אפילו גבי שבועה. וגבי עבד הרעת רבו כי נדר או נשבע מידי דמכחיש או דמתבטל מעבידתיה, אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש ולא ביטול מלאכה נדרו נדר ואין רבו יכול לכופו. ואע"ג דדרשינן לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו, לאסור איסר עינוי נפש משמע.
עבר מכנגד פניו. לפירוש רבינו שלמה שאחר שהיפר לו האדון ברח, ואי בורח הוי כיוצא לחירות הרי הוא מונה נזירותו. ולפירושינו קס"ד מעיקרא דמיירי כשנדר העבד בנזיר, ולא שמע האדון וברח. ואי בורח יצא לחירות חייב בנזירות, שהרי לא כפהו האדון. בשמואל. דאמר מפקיר יצא לחירות. קס"ד השתא דבורח כאילו הפקירו האדון הוא. דר' מאיר. דאמר לא ישתה. אית ליה דשמואל. וכבר יצא לחירות. ור' יוסי. דאמר ישתה. לית ליה דשמואל. ולא יצא לחירות, הילכך ישתה. ואם תאמר ולפירושינו דמיירי ודאי בשלא כפהו האדון, דאי בשכפהו אפילו יצא לחירות אינו מונה נזירות כדלעיל [ס"א ע"א], אמאי מותר ביין, הלא חל עליו נזירות, דרחמנא רבי עבדים בנזירות, וכל זמן שלא שמע אדון אסורים ביין. וי"ל דקס"ד דמקשה דהכי פירושא ר' מאיר אומר לא ישתה, ואפילו יחזור ויכופנו אדוניו, שהרי יצא לחירות. ור' יוסי אומר ישתה כשיחזור וישמע אדוניו ויכופנו. אבל כל זמן שלא כפהו אפילו ר' יוסי מודה דאסור ביין, שהנזירות חל עליו. ושני דכולי עלמא אית להו דשמואל. דאילו הפקירו יצא לחירות, ומיהו בורח לאו כמ[פקירו] דמי, והיכא דלא שמע דברי הכל היא שישתה כשישמע ויכופנו כשיחזור [לאדוניו]. אימתי חייב. בעבד שנדר בנזיר וכפהו רבו וברח, ובדין הוא דישתה. ובהא פליגי דרבי יוסי סבר ישתה יין אפילו כל זמן שלא יחזור, כמו שהיה שותה מקודם. וזהו תקנת האדון שהוא ודאי יחזר עליו ויחזירנו אצלו. ואם יהא אסור ביין כל זמן שלא ימצאנו, יהא חלוש כשיבא אל אדוניו. הילכך אין לנו לאסרו ביין, כדי שיחזור מהרה מפני תקנת האדון, דאדרבה תקנתו היא שישתה עבדו יין. ור' מאיר סבר לא ישתה, כלומר כל זמן שיברח, כדי שיחזור מהרה כדי שיהא מותר ביין.
<h2>דף סד:</h2>
המוצא מת. הא מתניתין לענין טהרת ארץ ישראל היא שנויה. דרכם היה לתקן את הדרכים ולבדוק אותם מטומאה משום עולי רגלים. וכל מקום שהיו מוצאים קבר אחד או שנים או שלשה שאינן קבורין על סדר בני ישראל היו מפנין אותם, שיש לומר באקראי בעלמא קברו שם, ולא נתיחד לקבר. וקיימא לן בנגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"א] דכל קבר שאינו ידוע וקבוע, אם פנהו, מקומו טהור ומותר בהנאה. ואם היו מוצאים שלשה כסדר קברי ישראל בידוע שנתיחדו לקבר וקנו מקומן, והיא שכונת קברות, כלומר מקום הקברות, שיש לחוש לסביביו, ואסור לפנותן, ואם פינן מקומו טמא ואסור בהנאה. ומציינין אותן לפרוש מהן עולי רגלים. והיינו דתנן פ"ק דמועד קטן [ב' ע"א] ומציינין על הקברות. וקאמר דאם מצא מת אחד או שנים, אעפ"י שהוא מושכב ולא יושב, וכדרכו ולא ראשו בין ירכותיו, אפילו הכי נוטלו ואת תפוסתו, דהיינו מקום הקבר, ומקומו טהור, דאיכא למימר באקראי בעלמא נקבר לשם. אבל מצא שלשה אם יש בין ראשון לשלישי ארבע אמות או שמונה אמות, שיש לחוש שמא ברוחב המערה נקברו או באורך המערה נקברו, וסדר קברי ישראל הם. ובסוף המוכר פירות [ב"ב ק"ב ע"א] מתני' קתני לה לגבי חצר המערה. הרי זו שכונת קברות. ויש לחוש שמא יש שם קברות אחרים, ובודק כ' אמה מפני החצר והמערה, כדאיתא בהמוכר פירות. ואם מצא אחד בסוף כ' אמה צריך לבדוק עוד כ' אמה, שרגלים לדבר, הוא[יל] ומצא זה מת אחד שיש שם קברים אחרים. ואעפ"י שאם מצאו תחלה ולא מצא תחלה השלשה היה די לו אם נטלו ואת תפוסתו, והקבר טהור ומותר בהנאה. וכמלא המטה וקובריה, לא גרסינן ליה הכא אלא במתניתין דהמוכר פירות [ב"ב ק"א ע"א].
<h2>דף סה.</h2>
מצא. שלשה דתני במתניתין דהוי שכונת קברות. פרט למצוי. שאם היה ידוע על אחד מאותן ג' שמצאוהו שם ונקבר שם באקראי, לא הוי שכונת קברות. וכן הנך, אפילו אחד מהם. אין לו תפוסה. בקבר, שנוטלו בלא עפר הקבר, דלא הוי חשוב שכונת קברות אם חסר אחד מהם. וכל הני. דאמרינן דאין להם שכונת קברות ואעפ"י שהם ג', מה טעם. דילמא גוי הוא, זה שנמצא הרוג או יושב או ראשו בין ירכותיו או חסר, ונמצא שאינם ג'. אין להם תפוסה. דדילמא גוים נינהו, הואיל וראשן בצד מרגלותיהן. ידוע. שנתיחד לקבר. תחלה. שעכשו מצאן, ואינו יודע אם נתיחדו לקבר או נקברו שם במקרה. ממצרים. מעפר מצרים. תיחוח. דמחמת דם ומיחל שיוצא מן המת נעשה תיחוח. וחופר. בבתולת קרקע. ג' אצבעות. דאמרינן דלמא כשיעור ג' אצבעות נבלע בקרקע. קסמין. מה שנשר מן הארון ונרקב. קוססות. קזוזות אדמה שנבלעו מן הדם והמיחל. הודאין. דבר שודאי אינו מן המת לא יחוש להם משום טומאה, ומניח מה שהוא ספק אם הוא מן המת שיהא חושש להם משום טומאה וצריך לפנותו. והשאר. דברים שהם מן המת וקסמין וקסתות רוב בנין או מנין או רובע הקב. והא דאמרינן פרק כהן גדול [נ"א ע"א] נקבר בארון אין לו רקב, הני מילי בעיניה, אבל לאיצטרופי לאחריני שנקברו ערום בארון של שיש מצטרף.
<h2>דף סה:</h2>
בדק מת ופנהו. כדתנן [ס"ה ע"א] נוטלו ואת תפוסתו, ואחר כך מצא אחר ופינהו, כדתנן [שם] מצא שנים וכו'. ואחר כך מצא שלישי. לא האי. שלישי. מפני. גבי הנך. ולא הנך גביה. אלא נעשו שכונת קברות, הואיל ולבסוף מצא השלישי. רשות. שהרי לא מצא שלישי עדיין, ומפני גם השלישי. ומותיב ולישוינהו. ומשני עילה. הכי גריס רבינו שלמה כלומר ענין שכונת קברות אינה אלא חששא בעלמא כדי לטהר את הארץ, ולא נאמר אלא כשלא פינה אחד מהם עד שמצא שלשתן. ולא מצא. מת משם ואילך. מי הוי טהור משם ואילך. שכונת קברות. וקנו מקומן ומשם ואילך טהור. מאי טעמא. אמאי טהור משם ואילך. נימא. אימא לא בדק יפה. ומשני עילה מצאו.
<h2>דף סו.</h2>
כדברי. דברי ר' נהוראי. נזיר. דכתיב ביה [שופטים י"ג] כי נזיר אלהים יהיה הנער. דמתרגמינן. האי ומורה לא יעלה דשמואל.
<h2>דף סו:</h2>
חטוף ובריך. ברכת זימון, דשכרך יותר משתענה אמן. גוליירין. חלשין מתגרין תחלה, והאחרונים והם הגבורים מנצחים, כך עונה אמן שהוא אחר המברך הוא משובח.
